ב' נ' מדינת ישראל

1. כתב התביעה הוגש במאי 2014, עקב רשלנות רפואית נטענת מחודש מאי 2007.

2. למרות שחלפו "רק" כשבע שנים בקירוב ממועד האירועים נשוא התביעה ועד שהוגשה התביעה , על סף התיישנות, לא צורפה לתביעה חוו"ד רפואית. צורף מסמך יעוץ פנימי של מומחה, הקובע כי לא נותרה נכות צמיתה אולם ממליץ על הענקת אחוזי נכות זמניים ומתייחס בקצרה להתרשלות. אין חולק כי מסמך זה אינו עולה כדי חוו"ד רפואית. גם ב"כ התובע הודה בכך בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ב 22.10.15, אולם טען כי חווה"ד לא צורפה מחמת חסרון כיס (למותר לציין כי 7 שנים הנם זמן שדי בו כדי לגייס עלות חוו"ד, ואם יש נסיבות מיוחדות שאינן מאפשרות זאת, יש לפעול בדרך שהותוותה בהלכה, ולהגיש בקשה מתאימה, כאשר לא כל קושי כלכלי או טענה לקושי כזה יספיקו. רמת השכנוע הנדרשת בבקשה מעין זו אינה ברף הנמוך, ואף מטעמים טובים). יוער כי אף בפן המהותי ולא רק הצורני, אופן ההנמקה באותו מסמך שצורף, לפחות בפן האחריות, נחזה כהולם יעוץ פנימי ולא חוו"ד מנומקת. לא נאמרים הדברים בביקורת, שכן יש אכן שוני בין חוו"ד מנומקת לבין מסמך יעוץ פנימי. אך היא הנותנת לגבי הצורך בחוו"ד כהלכתה.

3. למותר לציין, אך אציין בכל זאת , כי בתביעת רשלנות רפואית גם יסוד ההתרשלות, ולא רק הנכות והקשר הסבתי הרפואי – כולם עניינים שברפואה, המצריכים חוו"ד לשם הוכחתם. חוו"ד זו יש לצרף לכתב התביעה כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי. מכל מקום אין מניעה לראות גם במסמך יעוץ פנימי משום חוו"ד – יהא ערכו אשר יהא. אך לשם כך נדרשת הסכמה דיונית של הצד השני, שלא ניתנה.

4. בישיבה ניתנה גם הצעה דיונית לקניית סיכון על בסיס מכלול הנתונים כפי שעמדו לנגד עיני אותה עת. התובע ראה להשיב בשלילה להצעה רק ב 9.5.16 – כמעט 7 חודש לאחר שניתנה, ויום לפני שהיתה אמורה להתקיים ישיבת קדם משפט שנקבעה רק כדי לקבל עמדתו, לאחר שארכות לא הועילו. הנה בפועל עמד לרשות התובע גם פרק זמן נוסף זה, על מנת להעמיד חוו"ד.

5. יחד עם זאת, בהחלטה שניתנה ב 9.5.16 ניתן לתובע פרק זמן נוסף בן 90 יום להעמיד חוו"ד, עד

ל 9.8.16. יחד עם זאת ניתנה התראה על מחיקה מחוסר מעש במידה וגם הפעם לא תוגש חוו"ד. בהחלטה צוין שהסכמת הצד השני לארכה לא תעלה ולא תוריד, שכן מחיקה מחוסר מעש הנה אקט שביוזמת ביהמ"ש. לא ניתן לקדם התביעה בלא חוו"ד. ההחלטה נצפתה במשרד ב"כ התובע ביום בו ניתנה, ואין טענה אחרת: מדובר גם בהחלטה שביטלה מועד הישיבה שהיתה קבועה למחרת ונועדה כאמור למתן תשובה של התובע להצעה – ולפיכך התייתרה הישיבה עם קבלת התשובה. ברור אפוא כי ההחלטה התקבלה במשרד ב"כ התובע ביום בו ניתנה.

6. שוב בדקה התשעים, כלומר היום , הוגשה בקשה להאריך המועד להגשת חוו"ד ב 30 יום. הבקשה נומקה בכך שבשל טעות מזכירות נרשם תאריך היעד להגשת חווה"ד ל 8.9.16 ולא ל 9.8.16. הצד השני הותיר הבקשה לשיקול דעת.

7. פירטתי ההשתלשלות ונראה כי קידום התביעה אינו בראש מעייניו של התובע, לשון המעטה. כך הגיש הוא התביעה לאחר כשבע שנים בלא חוו"ד, כך השהה תשובתו להצעת ביהמ"ש מהלך 7 חודש, וכך נזכר הוא בדקה התשעים להגיש בקשה לארכה , בבקשה שאינה מנומקת דיה ואינה נתמכת בתצהיר (לא מובן אם נרשם תאריך היעד ל 8.9 במקום ל 9.8, הכיצד התגלתה הטעות ב 9.8 ומדוע אז הוצא התיק לעיון. את זאת מן הדין היה לבאר . מקל וחומר שבהינתן ההשתלשלות שפורטה, ניתן היה לצפות בבקשה מעין זו שיפורט בתצהיר למתי נקבעה בדיקה, אצל איזה מומחה, ומתי נבדק התובע; שהרי ידוע היה, על בסיס הטעות המזכירותית, שיש להגיש חוו"ד עד 9.8.16. אין זה סוד כי בדיקה רפואית אינה נקבעת מהיום למחר, וחולף עוד פרק זמן עד שממציא המומחה חוו"ד).

8. כאמור בהחלטה שנתנה ההתראה על מחיקה מחוסר מעש – הסכמת הצד השני לא תעלה ולא תוריד, משעה שבחוסר מעש עסקינן. מחיקה מחוסר מעש הנה אקט שביוזמת ביהמ"ש ולא היעתרות לבקשת נתבע. תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי שמה לנגד עיניה עניינו של ציבור המתדיינים כולו, שנמצא ניזוק מהעסקת ביהמ"ש במשימות תזכורות חוזרות וגוזלות זמן לחינם, במקום לפנות זמנו לעניינים שבמהות. ביהמ"ש אינו אמור לשמש כיומן תזכורות. לא זו אף זו, משעה שמוגשת תביעה, ניתן לצפות ואף לדרוש, שמגישה יעשה בסבירות לשם קידומה. אין לגלות כל הצדקה שתביעה שהוגשה לאחר כשבע שנים ממועד ההתרחשות הרלבנטית, וממועד הגשתה חלפו עוד שנתיים ושלושה חודשים, אינה מקודמת כלל, שכן עודנו ממתינים לתובע שיגיש חוו"ד.