ת"א 18350-12-12 ספירר נ' צאיג יונה

עסקינן בתביעה שעניינה במושכר, שלטענת התובעת הנתבעת יצרה כלפיה מצג שווא, באופן אשר גרם לה להתקשר עם הנתבעת בחוזה, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים.

רקע

1. התובעת קוסמטיקאית במקצועה שביקשה לפתוח קליניקה, וחיפשה חדר להשכרה באזור מרכז העיר רמת גן.

    

2. הנתבעת הינה המחזיקה בנכס בין חדר אחד ברח' ביאליק 75 שברמת גן (להלן: "הנכס").

    

3. ביום 1.10.2010 נחתם בין הצדדים זיכרון דברים, שבסופו של יום, ביום 5.10.2010 נחתם הסכם שכירות למשך שנה (להלן: "ההסכם").

    

4. בהתאם להסכם התחייבת התובעת לשלם לנתבעת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ₪ לכל חודש שכירות.

    

5. התובעת מסרה לידי הנתבעת 6 שיקים ערוכים לפקודת הנתבעת בעבור דמי השכירות.

    

6. התובעת מעלה שלל טענות כנגד המושכר, וכנגד התנהלותה של הנתבעת כלפיה.

    

   התובעת שמה יהבה בטענה כי הנתבעת לא אמרה דבר, ולו ברמז, לעניין הבעייתיות של הדיירת הקודמת, הגם שלשיטתה חצר הנכס הייתה למעשה "משתנה ציבורית", כלשונה לבעלי החנויות באזור.

7. בתביעה שבפניי, ראשית על בית המשפט לברר את הטענות העובדתיות – קרי, האם הדיירת הקודמת עסקה בזנות, והאם חצר הנכס הינו "משתנה ציבורית". כלומר, אם התשובות לכך חיוביות, נשאלת השאלה האם הנתבעת ידעה זאת, ופעלה בחוסר תום לב בכך שלא יידעה את התובעת על מצבו של הנכס.

    

8. לשם השלמת התמונה, ב"כ התובעת, עם הגשת סיכומיו, הגיש בקשה לצירוף ראיה, וצירף אישורי משלוח דואר רשום ממשרד עורך-הדין שייצג את התובעת דאז, לנתבעת. לשיטתו, המכתבים נשלחו לכתובתה של הנתבעת, כך שיש לראות בכך המצאה על ידי הדואר.

    

   אפשרתי את צרוף הראיה, וניתנה לנתבעת הזכות לסכם לעניין זה.

    

9. במסגרת הליך שמיעת הראיות העידו בפניי התובעת והנתבעת.

    

   בתמצית טענות התובעת

    

10. התובעת מגלה לאחר תקופה קצרה כי הנכס שימש בעבר לשירותי זנות, מאחר ולטענתה החלו להגיע לעסק גברים רבים בשעות שונות ומשונות, לרבות כשהייתה במהלך טיפול בלקוחות, וזאת משום שחיפשו את הדיירת הקודמת, אשר סיפקה שירותי מין בתשלום.

     

    הדבר גרם למבוכה רבה הן לתובעת והן לנשים שבאו לעסק כדי לקבל טיפול, ומן הסתם גרם לפגיעה בשמה הטוב ולפגיעה בפרנסתה.

     

11. לא זו אף זו, מגלה התובעת כי חצר הנכס משמש "כמשתנה ציבורית". וזאת, לאחר שהנתבעת סגרה את השירותים שנמצאים בקומת המרתף של הבניין, אשר הינם בבעלותה.

     

12. הנתבעת מסרה גרסאות סותרות הן כלפי הטענה באשר לעיסוקה של השוכרת הקודמת, והן באשר לטענה כי החצר משמשת "כמשתנה ציבורית".

     

13. התובעת פנתה אל הנתבעת בעל-פה אולם זו האחרונה התעלמה ממנה, אשר על כן פנתה התובעת לנתבעת במכתב מיום 27.03.2011 בו התראה בפניה על כוונתה לבטל את ההסכם, ואת שני השיקים שהיו בידי הנתבעת.

     

    הנתבעת לא הגיבה למכתב, על כן שלחה התובעת מכתב נוסף באמצעות עורך-דינה ביום 17.4.2011, בו ציינה כי פינתה את הנכס, ושלחה אליה את המפתחות בדואר רשום. אולם, הנתבעת התעלמה מפניות התובעת.

    יודגש, הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנתה או בתצהירה כי קיבלה את המכתבים, אולם טענה לראשונה במסגרת שמיעת ההליך כי מעולם לא קיבלה את מכתבי התובעת, והמדובר בהרחבת חזית אסורה.

     

    למרות שהנתבעת קיבלה את מכתבי התובעת היא בחרה לפעול בחוסר תום לב כאשר פרעה את השיק שתאריך פירעונו היה ליום 7.4.2011.

     

14. הנתבעת לא צרפה ראיות מטעמה, או עדים שיתמכו בגרסתה הכוזבת, והדבר עומד לה לרועץ.

     

    לשיטת ב"כ התובעת, היה בידי הנתבעת להביא כעדה את הדיירת הקודמת, להביא בעלי חנויות אחרים באזור שיתמכו בגרסתה בכל הנוגע לשירותים אותם סגרה, או להביא כל ראיה אחרת שתסייע בידה.

     

15. התובעת ניסתה להביא לעדות עדים שיתמכו בטענותיה, אולם אלה לא הסכימו לעשות כן מתוך חשש "להסתבך" עם הנתבעת שהיא כאמור בעלת מספר נכסים באזור.

     

16. סכומם של דברים, הנתבעת לא קיימה את חיוביה כלפי התובעת עת לא גילתה לתובעת פרטים מהותיים הנוגעים לנכס. לאור האמור, התובעת הייתה זכאית לבטל את ההסכם לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ולדרוש השבה מהנתבעת. כמו כן, היא זכאית להחזר ההוצאות בגין שיפוץ הנכס בסך של 50,000 ₪, פיצוי בגין הפסד רווחים בסך של 50,000 ₪, פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 20,000 ₪ וכן השבת דמי שכירות בסך של 22,000 ₪.

     

    בתמצית טענות הנתבעת

     

17. התובעת מבקשת לתלות את כישלונה המסחרי בטענות מופרכות אודות שירותי מין שניתנו לכאורה על ידי הדיירת הקודמת, "משתנה ציבורית", ושאר טענות מטענות שונות שבינן לבין הנתבעת אין ולא כלום.

     

18. לנתבעת אין מושג מי פקד את עסקה של התובעת באילו שעות ומדוע. הנתבעת תוהה על יסוד מה סבורה התובעת מה היה עיסוקה של השוכרת הקודמת.

     

19. התובעת טענה לאורך כל חקירתה כי בנכס היה בית בושת, אולם כאשר נדרשה להוכיח טענתה לעניין זה, נתקבלו מפיה תשובות תמוהות, ללא כל בסיס ראייתי.

     

20. התובעת הרחיבה חזית במסגרת חקירתה, בכך שציינה שהנתבעת אמרה לה כי במקום היה בית בושת. שנשאלה היכן ציינה את העובדה הזו בתצהירה, תשובתה נותרה ללא תשובה.

     

21. חצר הנכס הינה חצר רגילה. הנתבעת לא סגרה "שירותים ציבוריים", ואין בסביבת הנכס שירותים ציבוריים.

     

    באשר לטענות התובעת, כי היה ריח שתן בסביבת החנות, לא צורפו כל ראיות המוכיחות טענה זו.

     

    יצוין, הנתבעת היא הבעלים היחידי של "השירותים הנוספים", הגם, שהנתבעת אינה יכולה לשלוט בצרכים של עוברי האורח.

     

22. התובעת פנתה לנתבעת בטענות מטענות שונות, אולם זו האחרונה הבהירה לתובעת כי כל טענותיה הינן טענות סרק.

     

23. התובעת חילקה את נזקיה לארבעה ראשי נזק - דמי השכירות אותם שילמה לנתבעת, הוצאות שיפוץ החנות, הפסד רווחים, ועגמת נפש.

     

    התובעת ציינה כי השקיעה בפתיחת העסק סך של 50,000 ₪, אולם היא עצמה העידה כי לקחה עמה את כל הציוד שהביאה עמה. מה גם, שבמסגרת ההסכם נאסר על התובעת לעשות כל שיפוץ בנכס. יתרה מכך, התובעת לא הצליחה להראות כי אכן השקיעה סכום כסף במושכר.

     

    התובעת תבעה הפסדי שכר בסכום של 50,000 ₪, אולם לא צרפה כל ראייה, ויש לדחות רכיב זה.

     

    לעניין עגמת הנפש, יש לדחות גם את רכיב זה, התובעת לא הצליחה להוכיח רכיב אחד מכל רכיבי תביעתה, ועל כן לא מגיע לה דבר.

     

24. התובעת קיבלה לחזקתה את החנות, למשך 12 חודשים, בהתאם לחוזה השכירות. הנתבעת גבתה את דמי השכירות בהתאם להסכם.

     

25. המדובר בתביעה קנטרנית, ללא כל אחיזה במציאות. התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראייה בתביעתה, אשר על כן יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט.

     

     

    בתמצית תשובת התובעת

     

26. טענות הנתבעת נטענו בעלמא, ללא כל אסמכתאות.

     

27. הנתבעת משנה את גרסאותיה לאורך כל הדרך – הנתבעת מודה בפעם הראשונה בסכומיה כי היא הבעלים היחיד של "השירותים הנוספים", ושהחליטה לסגור אותם, ואילו בכתב ההגנה ציינה שאינה יודעת באילו שירותים מדובר.

     

    כמו כן, הנתבעת העלתה טענה חדשה בסכומיה, לפיה התובעת אחזה בחנות במשך שנה שלמה, המדובר בהרחבת חזית, הגם שאין חולק כי הנתבעת הייתה מודעת לכך שהתובעת ביטלה את הסכם השכירות.

     

    דיון והכרעה

     

28. השאלה הדורשת הכרעה בעניינינו - האם הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כלפי התובעת בכך שהסתירה ממנה פרטים מהותיים באשר לנכס. על מנת לברר שאלה זו, ראשית - יש לבחון האם אכן השוכרת הקודמת עסקה בזנות, והאם חצר הנכס הייתה "משתנה ציבורית", כלשון התובעת, ואת כל זאת ידעה הנתבעת, הסתירה מהתובעת, ועל כן גרמה לתובעת נזקים.

     

    כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את העדויות, טענות הצדדים, ובחנתי את כל אשר הובא בפניי, נחה דעתי כי התובעת לא הוכיחה טענותיה ויש לדחות את התביעה, ואפרט נימוקיי.

     

    נטל ההוכחה

     

29. על התובעת מוטל הנטל להוכחת טענותיה, לרבות הסעדים להם היא עותרת. במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

     

    על שכמו של תובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

     

    הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, גרסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד.

     

    באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

     

    בת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ'1198 נאמר:

     

    "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...".

     

    בעניין זה נקבע ברע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין בע"מ נ' מס ערף מוסף:

     

    "מוצאת אני לחדד את האבחנה הידועה בין 'נטל השכנוע' ו'נטל הבאת הראיות'. 'נטל השכנוע' הוא נטל ראייתי מהותי המהווה חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. 'נטל הבאת הראיות' הוא נטל דיוני, הוא מהווה חלק מסדרי הדין. נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב'נטל השכנוע' במידה ונטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו. נטל זה הוא נטל משני ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי.

     

30. בענייננו, התובעת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה - לא עלה בידה להוכיח כי הדיירת הקודמת עסקה בזנות, וכי חצר הנכס שימש "משתנה ציבורית", כלשונה. לאור האמור, משטענותיה לא הוכחו, לא ניתן לקבוע כי טרם החתימה על ההסכם ניהלה עמה הנתבעת משא ומתן בחוסר תום לב, באופן שיש בו כדי להביא לביטול ההסכם, ולחייב את הנתבעת בראשי הנזק הנתבעים.

     

    האם הנכס היה בעבר בית בושת

     

31. לטענת התובעת, בנכס התנהל בית בושת על ידי הדיירת הקודמת, ומנגד, הנתבעת הודפת טענה זו.

     

32. וישאל השואל – על סמך מה מבססת התובעת טענה זו.

33. התובעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית, הכיצד יודעת שהיה במקום בית בושת, והשיבה (עמ' 12-13 לפרוטוקול):

     

    "ת. בחודשיים הראשונים באו לשם כל מיני אנשים, וחיפשו את הדיירת הקודמת, בא אדם עם קביים ושאל "איפה היא, היא עשתה לי כך, וכך". אז נשים בחנות קרובה סיפרו לי שהייתה שם זנות, וכל מיני אנשים בכל פעם שקיבלתי אישה סגרתי את הדלת והיו אנשים דופקים בדלת, איך אפשר לנהל כך עסק. הגב' (הנתבעת) אמרה לי בעצמה, אחרי 4-5 חודשים "כן היא הייתה זונה".

     

    ש. איזה אנשים אמרו לך שהיה שם בית בושת?

     

    ת. שתי נשים שהיו ליד, אה... אני חושבת, יש חנות שאשתו של בעל החנות סיפרה לי, העובדת שלה סיפרה לי, אם תרצה אביא לך רשימה של שמות.

     

    ש. מי זה שרון שרגא?

     

    ת. אחד השכנים.

     

    ש. הוא שכן שלך?

     

    ת. לא זוכרת.

     

    ש. יש הקלטות שאדם ביצע עבורך למען התביעה, מדוע הוא עשה את ההקלטות האלה?

     

    ת. לגבי העדויות?

     

    ש. כן?

     

    ת. אלה עדויות שהייתי צריכה להביא ואני מצטערת שלא ידעתי לטפל בזה.

     

    ש. איך את יכולה להצביע שהנתבעת ידעה ב-100 אחוז שבאותו מקום התנהל בית בושת?

     

    ת. תשאל אותה. שתשבע. ולאור הערתו של ביהמ"ש אני משיבה, הרי אחרי כמה חודשים היא כנראה בזנות דבר שהוא לא אמור להיות במקום שהיא השכירה, אז אם היא הייתה חושבת שזה רציני אז בזמן הייתה אומרת לי ולא אחרי 5 חודשים היא הייתה אומרת לי שהיה שם זנות.

     

    ש. זאת אומרת שעל פניו אותה גב' לא יכלה לדעת בפועל מה היה במקום?

     

    ת. היא ידעה, ועוד איך היא ידעה.

     

    ש. כיצד?

     

    ת. היא ידעה כי היא אמרה לי אחרי 5 חודשים, "כן היא הייתה זונה" היא אמרה לי.

     

34. יודגש, המדובר בתובעת המיוצגת על ידי עורך-דין הבקיא ברזי המשפט. אולם, התובעת לא טרחה להביא לעדות אף עד מטעמה, מה גם שצרפה תצהיר מטעם אסחר שירזי, שוויתרה עליו במהלך שמיעת הראיות.

     

35. ב"כ התובעת הגדיל לעשות בסיכומיו, והדגיש כי הנתבעת היא זו אשר לא צרפה ראיות מטעמה, ולא הביאה עדים שיתמכו בגרסתה. לדידי, טוב היה עושה ב"כ התובעת אם לא היה מעלה זאת כלל, שהרי התובעת עצמה לא עשתה כן, ולו את המעט הנדרש ממנה.

     

    התובעת עצמה העידה שבשעת הטיפולים שהעניקה ללקוחותיה הגיעו גברים לנכס, כך שהיה בידה לזמן לעדות לפחות אחת מלקוחותיה, שהרי לקוחותיה הינן בהישג ידה, ושמשבחרה לא לעשות כן, הדבר עומד לה לרועץ.

     

    יתרה מכך, במעמד הדיון מיום 26.03.2015 ביקשה לזמן את המצהיר מטעמה, וכן עדים נוספים שלא הגישו תצהירים, נעתרתי לכך. במועד שמיעת הראיות התייצבה התובעת לבדה, ללא המצהיר מטעמה, ולא הוצג על ידה זימון למי מהעדים. דומני, שאם הייתה התובעת מתעקשת לזמן את השכנים או השוכרים האחרים, הייתה יכולה לעשות כן באמצעות בית המשפט, בנקל.

     

36. לא זו אף זו, התובעת טרחה לומר בדיון שהתקיים ביום 12.06.2013 (עמ' 2) כי הנתבעת אמרה לה שהדיירת הקודמת עסקה בזנות, ציינה שיש לה עדים לכך, ואף הוסיפה שהעורך-דין רון אופיר, שערך את ההסכם, ידע על כך, ויוזמן על ידה לעדות.

     

    משום מה גם עורך-דין רון אופיר לא הוזמן לעדות.

     

37. בתצהיר שהוגש ביום 28.10.2013 על ידי התובעת, זו האחרונה לא הזכירה כי "הנתבעת בעצמה אמרה לה כי הדיירת הקודמת הייתה זונה", למרות שהצהירה על כך במעמד הדיון מיום 12.06.2014. לטעמי, המדובר בדבר מהותי שמן הראוי היה לציין במסגרת תצהיר עדות ראשית. כל שאמרה במסגרת תצהירה לעניין זה (סעיף 17 לתצהירה), כי הנתבעת ידעה היטב את תחום עיסוקה של הדיירת הקודמת.

     

38. מנגד, העידה הנתבעת כי הדיירת הקודמת לא התגוררה במושכר, אלא עבדה שם. בפתח עדותה שנשאלה במה עסקה השוכרת הקודמת, השיבה (עמוד 19 לפרוטוקול):

     

    "קוסמטיקאית, עבדה כמה חודשים, והיה לה בעל שקראו לו מיכאל, והיו לה שתי בנות, בנות שנתיים וארבע".

     

39. הנתבעת לא נשאלה מעבר לכך דבר, למשל, האם אמרה לתובעת כי הדיירת הקודמת עסקה בזנות, אם לאו.

     

40. לאור האמור, לאחר ששמעתי את העדויות, לא עלה בידי התובעת להוכיח את הטענה כי הדיירת הקודמת בנכס עסקה בזנות, ודין טענה זו להידחות.

     

    הטענה לפיה מחוץ למושכר הייתה "משתנה ציבורית"

     

41. לטענת התובעת, התברר לה כי חצר הנכס הינה למעשה "משתנה ציבורית" לבעלי החנויות הסמוכים לנכס. וזאת, מאחר והנתבעת סגרה את השירותים בהם השתמשו בעלי החנויות.

     

42. כמו כן, התובעת ציינה במסגרת כתב תביעתה (סעיף 13), ובמסגרת תצהירה (סעיף 18), כי הנכס היה מסריח בצורה חריפה "מן הביוב אשר עלה מעת לעת מהשירותים השייכים לחדרים של הנתבעת".

     

43. התובעת העידה כי במושכר היו שירותים שברשותה, אולם ציינה ואמרה (עמוד 16 לפרוטוקול):

     

    "אם אני עושה טיפול למישהי, הייתי צריכה לשמוע מישהו משתין, הייתי צריכה להקליט את ההשתנה".

     

44. התובעת הבהירה במסגרת עדותה כי לא היה חדר שירותים נוסף מחוץ למושכר, וכתוצאה מכך שהנתבעת סגרה את השירותים שהיו מיועדים לשאר בעלי החנויות במקום, היו כאלה שהטילו מימיהם מחוץ לנכס.

     

45. ב"כ התובעת הדגיש כי הטענה כלפי הנתבעת הינה - שהיה על הנתבעת לומר לתובעת, במסגרת המשא-ומתן כי השירותים שהיו בחצר הנכס נסגרו על-ידה.

     

46. הנתבעת במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה לגבי השירותים שנסגרו, ואמרה "ברחל בתך הקטנה" (עמוד 20 לפרוטוקול):

     

    "היה לפני 25 שנה, עד שעשיתי שירותים למעלה, וניתקתי למטה, זה בית פרטי, וזה שלי, שילמתי לפני 30 שנה 4,000 ₪ ...".

     

47. כשנשאלה הנתבעת לגבי בעלי החנויות בסמוך לנכס, השיבה כי יש להם שירותים משלהם, ולגבי מר יעקב שירזי בעל חנות בגדים, השיבה כי אינה יודעת אם יש לו שירותים, אם לאו.

48. יודגש, הנתבעת העידה כי השירותים הפרטיים שהיו בבעלותה נסגרו לפני שנים רבות, וברי בעיני שאין ממש בטענת התובעת כי הנתבעת סגרה "שירותים ציבוריים", ושבעקבות סגירת השירותים הללו, הטילו אנשים את מימיהם מחוץ לנכס.

     

49. לאחר שעיינתי בכל אשר הבא בפניי, שמעתי את העדויות ואת הטענות, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע כי בעת ששכרה התובעת את הנכס, בה בעת סגרה הנתבעת את השירותים שהיו ברשותה. מהעדויות עולה כי השירותים הנוספים שהיו בבעלותה נסגרו לפני שנים רבות. מה גם, שמדובר בנכס פרטי שלה, ולא ב"שירותים ציבוריים", כפי שניסה ב"כ התובעת לטעון.

     

50. יצוין, גם לעניין זה ב"כ התובעת לא טרח לזמן לעדות עדים שהינם בהישג יד, על מנת לאשש את טענות התובעת, על התובעת היה לזמן לעדות לפחות את אחד מבעלי החנויות שבמקום שיאששו את טענותיה, אך לא עשתה כן.

     

51. כמו כן, התובעת לא צרפה כל ראיה אחרת שיש בה ממש, אך בא-כוחה כן טרח להסריט באולם בית המשפט סרטון לפיו ניתן לראות שבמקום הייתה דלת, שלשיטתו זו דלת שירותים, אולם הנתבעת הדגישה שוב ושוב, כי בעבר המקום שימש כחדר שירותים פרטי משלה, אך עתה מדובר בחדר פרטי שלה, ודומני כי אין כל פסול בתשובתה.

     

52. מעבר לאמור, שנשאלה הנתבעת האם ידוע לה על אנשים שמטילים את מימיהם בחצר הנכס, השיבה שהיא באופן אישי לא ראתה כלום, אך ציינה כי דיירים סיפרו לה כי יש מי שמטיל מימיו, אך היא אישית לא ראתה זאת.

     

53. וישאל שוב השואל – הכיצד התובעת, בעת שביקרה במקום, לא שמה לב לריח השתן כפי שהיא עצמה ציינה שקיים במקום, הרי זה דבר שלא ניתן להסתירו.

     

54. ב"כ התובעת לא הסתפק בטענות שהעלה לעיל, ובמסגרת הליך שמיעת הראיות הציג תרשים של המבנה נשוא המושכר, וטען כי בשנת 2009 הנתבעת ביקשה היתר בניה לסורגים לשער שבחצר מחוץ לנכס, משום שטענה כי יש פלישה של אנשים למקום. הנתבעת אישרה כי אכן ביקשה לעשות סורגים על מנת להרחיק פולשים ועבריינים למיניהם (עמוד 21 לפרוטוקול).

     

    ללמדך, עשתה הנתבעת ככל יכולתה למנוע כניסה של פולשים למקום, והתובעת עת שביקרה במקום יכולה הייתה לראות את השער עם הסורגים, שהרי לא נסתר מעיניה דבר, והיה בידה לגלות עובדה זו בעצמה.

55. ברי בעיני כי על-פי חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971, על המשכיר לגלות לשוכר על פגמים במושכר.

     

56. בנסיבות המקרה שבפניי, התובעת לא הוכיחה טענותיה, ולא ניתן לייחס לנתבעת חוסר תום לב בהתנהלותה כלפי התובעת.

     

57. כעולה מההסכם, התובעת ראתה את המושכר, ראתה את הנכס, החצר, ובחרה לחתום על ההסכם.

     

    בסעיף 5 (א) להסכם נאמר:

     

    "השוכר מאשר שבדק את המושכר, ומצאוהו מתאים לו ולא קיימת לו כל זכות לבטל שכירות זו מחמת מום, אי התאמה או פגם, או להעלות נגד המשכירה טענות כלשהן בקשר למומים במושכר".

     

    כאמור, הצהירה התובעת כי בדקה את הנכס והוא לשביעות רצונה, לפיכך, אין לה להלין, אלא על עצמה.

     

58. מעבר לאמור, יאמר, כי הנתבעת נשאלה האם עדכנה את התובעת בדבר פלישת עבריינים בחצר, זו השיבה שלא, והוסיפה כי היה עורך דין שטיפל בכל עניין השכירות של התובעת. מה גם שציינה כי בכל הנושא בעניין הפולשים טיפל עורך דינה, עו"ד רון אופיר, וכפי שכבר ציינתי זה האחרון משום מה לא הוזמן לעדות על ידי התובעת.

     

    עזיבת המושכר

     

59. התובעת עזבה את המושכר, לשיטתה, כעבור כחצי שנה, מאחר שלטענתה הדיירת הקודמת שהתגוררה בנכס עסקה בזנות והגיעו אל הנכס אנשים שחיפשו את אותה דיירת. וכן, גם מהטעם שחצר הנכס הפך "למשתנה ציבורית".

     

60. ב"כ התובעת, הפנה את הנתבעת למכתבים שלטענתו נשלחו אליה, אולם זו ציינה כי לא קיבלה דבר. במעמד הדיון ב"כ התובעת לא הציג אישור מסירה, אולם ביקש להגיש ראיה נוספת, בד בבד עם הגשת סיכומיו.

     

    אפשרתי את הגשת הראיה, ומהחומר שהונח לפניי עולה כי ישנם אסמכתאות לכך שהמכתבים נשלחו, אך לא צורפו אישורי מסירה. כך, שלא ניתן לקבוע כי אכן מכתבים אלו הגיעו לידי הנתבעת.

     

61. כפי שכבר ציינתי, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה, ולא היה לה על מה לסמוך. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי התובעת עזבה את המושכר מהטעמים אותם פירטה, ולא ניתן לשלול כי עזבה את הנכס מטעמים אחרים, השמורים עמה.

     

62. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי התובעת עזבה את המושכר לאור התנהלת הנתבעת כלפיה, ולבטח לא ניתן לייחס לנתבעת חוסר תום לב, בכך שהסתירה מהתובעת פרטים מהותיים אשר ידעה עליהם, לגבי הנכס ומצבו הסביבתי.

     

    כפועל יוצא מהאמור, אין טעם של ממש לדון ברכיבי הנזק להם טוענת התובעת.

     

63. בשולי הדברים אעיר, סעיף 5 (ב) להסכם קובע באילו המילים:

     

    "... פינוי המושכר ע"י השוכר לפני תום המועד החוקי בהתאם לחוזה, תחייב את השוכר להמשיך ולשלם את מלוא דמי השכירות עד לתום התקופה, וכן את כל יתר חיוביו הכספיים בהתאם לחוזה".

     

    מהאמור עולה, כי על התובעת לשאת בדמי השכירות, גם אם החליטה לעזוב טרם תום המועד הקבוע בהסכם. הגם, שבענייננו לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה.

     

    סוף דבר

     

64. לאור המקובץ והמפורט לעיל הנני להורות על דחיית התביעה. התובעת תישא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ שישולמו לנתבעת תוך 30 יום, ולא יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

     

    המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים.

    ניתן היום, י"ד אדר ב' תשע"ו, 24 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.