ת"א 18262-07-12ואח' נתיב טריפ נ' חדד

הנתבעת שכרה במשך שנתיים בית צמוד קרקע מהתובעת. ההסכם כולל תניות רגילות בהן מצהיר השוכר כי ראה את הדירה ומצאה מתאימה לצרכיו ומתחייב להשיבה למשכיר בתום תקופת השכירות במצב דומה למצבה בעת השכרתה, בהתחשב בבלאי סביר. ההליכים המשפטיים כנגד הנתבעים החלו כשלוש וחצי שנים לאחר פינוי המושכר ויש להכריע האם גרמה הנתבעת לנזקים למושכר או שמא השיבה אותו לתובעת במצב בו היה הנכס, למעט בלאי סביר. המחלוקת בין הצדדים, האופיינית לתביעות דומות, פשוטה מהפן המשפטי אולם עמומה מהצד הראייתי. כדי להכריע בשאלה האם גרם השוכר לנזקים בגינם חייב לפצות את המשכיר, או שמא מבקש המשכיר להשביח את נכסו על חשבון השוכר, יש לבחון את מצב הנכס לפני ואחרי השכירות. כפי שיעיד המקרה הנדון, בחלוף זמן ממועד סיום השכירות הנטל להוכיח טענות מעין אלו אינו קל.

רקע וטענות הצדדים

1.התובעת ביקשה להשכיר את ביתה, לאחר כ- 13 שנות מגורים בו, על רקע הגירתה לאנגליה. הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת נערך ביום 03.07.06, בו השכירה התובעת את ביתה ברחוב הדוכיפת 6 במרכז כפרי "עזר" (להלן: המושכר) לתקופה של שנה עם אופציה להארכת תקופת השכירות. האופציה נוצלה לשנה נוספת והנתבעת שכרה את המושכר לשנתיים. למילוי התחייבויותיה, חתמה הנתבעת על שטר חוב בסך 30,000 ש"ח אשר הוגש לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 01-29901-12-1. הנתבע 2, בן זוגה של הנתבעת, ואביו, הנתבע 3, חתומים כערבים על שטר החוב.

ראשיתה של תביעה זו בשטר החוב אשר הוגש לביצוע כנגד הנתבעים ביום 27.03.12, ובהתנגדויות שהגישו הנתבעים כנגד שטר החוב . בבקשת הביצוע פורטו ליקויים שונים למושכר בסכום העולה על סכום השטר. למרות שמדובר בתיק הוצאה לפועל אחד, בגין ההתנגדויות נפתחו שלושה הליכים נפרדים: התנגדות הנתבעת, סופי חדד – ת"ט 18784-07-12, התנגדות הנתבע 2, יצחק דרוויש- ת"ט 18262-07-12, התנגדות הנתבע 3, אלי דרוויש- ת"ט 42794-07-12.

לאחר הגשת שטר החוב לביצוע הגישה התובעת כנגד הנתבעת תביעה נפרדת בתא"מ

30679-04-12 בה פורטו סעדים בסכום מצטבר של 92,509 ₪ ונתבעה יתרת הסכום בניכוי שטר החוב.

2.לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את חוזה השכירות בכך שלא שמרה על המושכר, גרמה לנזקים רבים והותירה אחריה חורבה. טיב הליקויים שפורטו בכתב התביעה מעידים על דרישה לביצוע עבודות שיקום ושיפוץ בחצר ובמושכר. פורטו נזקים נטענים לבית ולגינה, על בסיס הצעות מחיר, בסכום כולל של 57,509 ₪. נטען כי בשל הנזקים לא הצליחה התובעת להשכיר את המושכר במשך שישה חודשים ולכן על הנתבעת לפצותה בסכום של 27,000 ₪ המהווים דמי שימוש ראויים לתקופה זו.

הנתבעים, הנסמכים על טענות הנתבעת, טוענים בתמצית כי קיבלו בית מוזנח, עשו בו שימוש רגיל ולאחר שנתיים עזבו את המושכר במצב טוב מהמצב בו קיבלו אותו. לשיטתם, מאחר וימים ספורים לאחר השבת החזקה במושכר נמסר הוא לאחותה של התובעת אשר שהתה בו במשך שלוש שנים וניהלה בו פעוטון, צהרון וקייטנת קיץ לילדים, ככל שיש נזקים לא נובעים הם מהשימוש של הנתבעת. עוד מלינים הנתבעים ביחס לשיהוי בהגשת התביעה, שגרם להם לנזק ראייתי, ומחדל התובעת שלא אפשרה לנתבעת לבחון את הליקויים הנטענים סמוך לעזיבת המושכר.

דיון והכרעה

נטל ההוכחה, מכתב הדרישה ומועד הגשת התביעה

3.ככלל, מועד הגשת תביעה אין בו, כשלעצמו, משקל מכריע בכנות עילת התביעה. עם זאת שיהוי בהגשת תביעה, גם אם לא מוביל לדחייתה על הסף, מקשה על התובע להוכיח תביעתו וגורם לשני הצדדים נזק ראייתי. שיהוי כאמור מקבל משנה תוקף בתביעה הנדונה בה ישנה חשיבות מכרעת לתיעוד המושכר לפני העברת החזקה לנתבעת מול מצבו סמוך לאחר עזיבתה. שכן מקום בו נכנסו שוכרים נוספים ונמצאו פגמים קשה לייחס את אותם פגמים דווקא לנתבעת.