ת"א 18241-04-17

בפניי בקשת הנתבעת, שירותי בריאות כללית (להלן: המבקשת) לסילוק תביעת התובע כנגדה על הסף (להלן: המשיב) מחמת, בין היתר, התיישנותה.

כעולה מכתב התביעה, המשיב הסכים להשתתף בשנת 1993 בבדיקת רקמות לצורך קביעת האבהות של בנה אישה (להלן: האם והילד בהתאמה). הסכמה זו הייתה לטענת המשיב לאור יחסי החברות שקוימו בינו לבין האם בזמנים הרלוונטיים ולאחר שהאחרונה טענה בפניו כי הבדיקה דרושה לצורך קבלת זכאות מהמוסד לביטוח לאומי כשלצורך כך יהיה על המשיב להתחזות לבן זוגה במהלכה. המשיב הדגיש בכתב תביעתו כי מעולם לא קיים עם האם יחסי אישות ולא התקיים ביניהם כל קשר רומנטי.

כן טען המשיב כי לתדהמתו הרבה, יצאה ביום 21/7/94 תחת ידו של המרכז הרפואי שביצע את הבדיקה ושבאחריות המבקשת, קביעה לפיה הוא אביו של הילד. בהמשך לתביעת מזונות שהגישה האם כנגדו הוא חויב, בין היתר, בתשלום מזונות חודשיים בסך של 2,697 ₪. לטענת המשיב הוא כפר באבהות נטענת זו ועל אף שבית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשתו לעריכת בדיקת רקמות נוספת, החלטה זו לא הובאה לידיעתו מאחר ובא כוחו בזמנים הרלוונטיים ניתק עימו קשר ולא עדכנו בהחלטה. כן, נטען כי על אף שאם הילד הודיעה לו כי היא מבטלת את תביעת המזונות וממילא מתייתר הצורך בבדיקת הרקמות הנוספת, נקט כנגדו המוסד לביטוח לאומי בהליכי הוצל"פ בשנת 2009, מאחר ושולמו לאם למעשה דמי מזונות בכל אותה תקופה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בשלב זה פנה המשיב לבית המשפט לענייני משפחה ולאחר שהתקבלו תוצאותיהן של שתי בדיקות רקמות נוספות שנערכו למשיב במסגרת ההליך שבו נקט, נקבע על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 15/12/11 כי הוא אינו אביו הביולוגי של הילד והורה על ביטולם של פסק דין קודמים; פסק דין שקבע את אבהותו של המשיב ופסק דין למזונות שניתן בחודש 12/2008. כמו כן, הורה בית המשפט על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד המשיב על ידי הביטוח הלאומי.

המשיב צירף לחוות דעתו שתי חוות דעת; חוות דעתה של ד"ר ענת סמואל אשר התייחסה לטעויות ולשגיאות הנטענות שנפלו באופן ביצוע בדיקת האבהות וממצאיה שנערכה כאמור על המוסד הרפואי בשנת 1994 שנמצא באחריותה כאמור של המבקשת. לעניין הנזק הנטען (שעיקרו הינו בפיצוי בגין נזקי גוף נטענים) צורפה חוות הדעת של הפסיכולוג הקליני, מר יורם בן יהודה, בה נקבע, בין היתר, כי המשיב סובל מדיכאון וחרדה בדרגה חמורה וכי תפקודו היומיומי, הבינאישי והתעסוקתי נפגעו בצורה ניכרת.

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים, כפי שהובאו בבקשה, בתגובה ובתשובה לה נשוא החלטה זו והן בכתב התביעה על נספחיו, נחה דעתי כי בשלב זה של הדיון אין להורות על דחייתה של התביעה מחמת התיישנותה כמו גם מחמת שתי הטענות הנוספות שנטענו – שיהוי והחלת הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

המדיניות המשפטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ר' ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668). הכלל הוא כי הסנקציה של סילוק על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות. בית המשפט יורה על מחיקת התביעה על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לבקש את הסעד המבוקש, אפילו אם יוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ר' ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא(1) 577). ודוק, סילוקה של תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה עוד יותר, מן הטעם שתוצאת הסילוק היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני (ר' ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים [פורסם במאגרים] (22/6/08)).