ת"א 18103-11-13 הברפלד נ' לביטוחי רכב ("הפול")

1.המבקש הגיש ביום 11.11.2013 תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 10.8.2013, בעת שנהג על אופנוע ורכב אחר פגע בו. במועד הגשת התביעה הוא הגיש בקשה למינוי מומחים רפואיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. לבקשה צורף תצהיר, שלא היה ערוך כפי שנקבע בתקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 ובטופס 2 שבתוספת להן. בדיון ביום 23.9.2014 הודיע בא-כוח המבקש כי בשלב זה הוא מבקש כי ימונה מומחה בתחום האורתופדי בלבד.

בכתב התביעה נטען כי למבקש נגרמו נזקי גוף קשים, ולבקשה צורף גיליון טיפול של המבקש בבית החולים איכילוב, בו צוין כי נמצאו סימני שפשוף על גפים תחתונות ועליונות, ללא עדות לשבר. במועד הדיון הוצג דו"ח של מגן דוד אדום של "נפגע באמבולנס" (ת/1), בו צוינו "שפשופים בגפיים, חבלה ברגל שמאל".

2.בדיון טען בא-כוח המשיבה כי המבקש לא הביא ראשית ראיה לקיומה של נכות, וכי למעט גיליון מיון כירורגי מבית החולים איכילוב, ממועד התאונה, לא הוצג תיעוד כלשהו.

3.הלכה ידועה היא כי על מנת שלא לחסום את דרכו של מי שנפגע בתאונת דרכים להוכיח את נזקיו, ננקטת גישה מקלה באשר לקיום התנאים שיצדיקו מינוי מומחה רפואי. עם זאת, כאשר בית משקל שוקל את הבקשה למינוי מומחה רפואי, עליו להשתכנע בקיומה של "ראשית ראיה" לאפשרות קיומה של נכות הקשורה בקשר סיבתי לתאונה. גישה מקלה ביחס לרף הראייתי הנדרש לצורך מינוי מומחה רפואי אין פירושה שאין כלל רף, אלא שהרף - נמוך הוא. כך, למשל, ניתן לומר כי מבקש חצה רף זה גם בהיעדר אסמכתא חד משמעית לנכות במסמכים הרפואיים, או כי הוכח ברמת סבירות נמוכה קיומו של קשר סיבתי. וראו: רע"א 4772/14 יורם נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.2014); רע"א 7097/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' קוואסמה (פורסם בנבו, 5.8.2012).

4.במקרה שבפנינו לא עלה בידי המבקש להוכיח "ראשית ראיה" לאפשרות קיומה של נכות. למעט המסמכים שפורטו לעיל, שניהם ממועד התאונה, שהתרחשה לפני כשנה, המעידים על סימני שפשוף של הגפים, לא הוצגו מסמכים נוספים, המעידים על פגיעות אורתופדיות או על המשך טיפול, ושמהם ניתן להסיק, ולו בדוחק, כי יתכן וקיימת נכות כתוצאה מהתאונה.

שקלתי שמא ניתן להיעתר לבקשה ולהשית את שכר טרחת המומחה על כתפי המבקש, והגעתי למסקנה כי הכרעה כזו תהא מנוגדת לעמדת הפסיקה. לו רצו המחוקק הראשי או מחוקק המשנה לקבוע כי בכל מקרה בו אין "ראשית ראיה" לקיום נכות - יש למנות מומחה ולהשית שכרו על הנפגע, חזקה שהיו קובעים זאת מפורשות. הם לא עשו כן, ואף הפסיקה לא פרשה באופן זה את גישתה הליברלית שתוארה לעיל.

5.אשר על כן, הנני דוחה הבקשה.

אינני עושה צו להוצאות.