ת"א 17998-08-13 דינר נ' מלכה ואח'

1.התובע ("דינר" או "התובע") הגיש את התביעה שלפניי בה מבוקש הן סעדים כספיים והן סעדים של הסרת קיפוח של בעל מניות מיעוט, לפי סעיף 191 בחוק החברות תשנ"ט-1999 ("חוק החברות").

הרקע, בתמצית

2.התובע, אזרח ארצות הברית ותושב מדינת ניו ג'רזי, השקיע במהלך השנים 2006- 2008, סך של 1,520,000 $ (6,352,470 ש"ח על פי שער הדולר היציג נכון למועדי התשלום) לצורך הקמת מיזם תיירותי של כפר נופש בסמוך לקרית שמונה ("המיזם" או "הפרויקט"), וזאת באמצעות הנתבעת 3 ("החברה"). במהלך השנים הנ"ל, התובע חתם על שלושה הסכמים הן עם החברה והן עם הנתבע 1 ("מלכה"), הוא יוזם פרויקט כפר הנופש, לפיהם התובע ירכוש 10% מחלקו של מלכה במיזם, ואחוזים אלו "יתורגמו" לאחר מכן (לאחר ייסוד החברה) לשיעור החזקת מניות בחברה, וזאת, כאמור, בתמורה להשקעה כספית בסך של כ- 1.5 מיליון דולר.

3. בחודש מרץ 2009 לערך, פנה מלכה לתובע ודרש כי הלה ישקיע סכומי כסף נוספים בחברה, או שיעביר כספים לחברה כהלוואה, תוך שהוא מודיע לתובע כי ללא מימון נוסף, קיומו של הפרויקט לוט בערפל. התובע, אשר חשש לגורלו של הפרויקט, שכר את שירותיו של יועץ פיננסי על מנת שיבדוק את מצב החברה והפרויקט. לטענת התובע, מלכה תחילה שיתף פעולה עם היועץ הפיננסי מטעם התובע, אולם לאחר חלוף זמן התנה מלכה את המשך שיתוף הפעולה, בהתחייבות של התובע להעביר כספים לחברה. לטענת התובע, על רקע זה הוא הגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 27236-01-10) בה הסעד שנתבקש היה סעד של מתן חשבונות.

ביום 2.2.2012 הגיעו הצדדים בהמרצת הפתיחה הנ"ל להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו התחייבו מלכה, הגב' רגינה דרויאן, נתבעת 4 שהייתה באותו זמן בת זוגתו של מלכה ובעלת רוב המניות בחברה (להלן- "רגינה") והחברה, להעביר את כל המסמכים הנדרשים למשרד רו"ח זיו- האפט BDO, לצורך עריכת דו"חות כספיים לחברה, החל מיום הקמתה. על פי הסכם הפשרה, התחייבו מלכה, רגינה והחברה לנהל ספרים ומערכת חשבונות תקינים בנוגע לחברה ולפרויקט בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים, וכן התחייבו לאפשר לתובע לקבל כל מידע וכל מסמך הנוגע לחברה ולפרויקט.

4.עוד באותו החודש בו נחתם הסכם הפשרה לעיל, התברר לתובע כי הכספים שהעביר למלכה בגין השקעתו בפרויקט, כספים שהופקדו בחשבון הבנק של החברה, שימשו את מלכה ורגינה, בין היתר, לרכישת בית פרטי למגורים ברחוב גרינבוים 15, בשכונת דניה שבחיפה ("הבית"). לטענת התובע, הבית היה מצוי בהליכי כינוס נכסים בשל אי פירעון משכנתה, ובמסגרת הליכים אלו מונתה כונסת נכסים מטעם הבנק הממשכן (עו"ד אביה בן ארי) והבית נמכר בהליכי כינוס, בסך של 3,300,000 ש"ח.

לאור דברים אלו הגיש התובע, ביום 22.2.12, בקשה לבית משפט זה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה, על מנת להבטיח כי יתרת כספי התמורה ממכירת הבית (לאחר סילוק חוב המשכנתה ויתר ההוצאות) תועבר לידי החברה (תנ"ג 42409-02-12).

יצוין, כי במסגרת התביעה הנגזרת, ניתן צו מניעה זמני (על ידי כב' השופט קיסרי) האוסר על חלוקת כספי התמורה, למעט המתחייב מסילוק חוב המשכנתה.

ביום 13.11.12 אישר כב' השופט קיסרי את התביעה הנגזרת וביום 27.10.14 ניתן פסק דין לפיו התקבלה התביעה הנגזרת ("התביעה הנגזרת"). עניין זה חשוב לדיוננו וארחיב על כך בהמשך.

בנוסף להליך התביעה הנגזרת, ביום 20.5.13 הגיש התובע לבית משפט זה בקשה לפירוק החברה, וזאת לאור התנהלות מלכה ואופן ניהולו את החברה (פר"ק 35288-05-12). עם זאת, לאחר שהתקיים דיון בבקשת הפירוק, בקש התובע למחוק את הליך הפירוק, ותחתיו להגיש את ההליך שלפניי, בו מבקש התובע סעד של הסרת קיפוח וסעד של החזר מלוא השקעתו הכספית, השקעה אשר ניתנה, לטענתו, על בסיס תרמיות ומצגי שווא מטעם מלכה.

בנוסף לאמור לעיל, חשוב לציין מספר עניינים נוספים, לצורך השלמת התמונה והרקע לתביעה שלפניי.

5.כאמור, התובע הוא בעל מניות בחברה (שיעור החזקתו הוא 10%) ורגינה הייתה בזמן הרלוונטי לתביעה דירקטורית ובעלת מניות בחברה (ושיעור החזקתה היה 90%). רגינה ומלכה היו בזמנים הרלוונטיים בני זוג, ובתביעה שלפני, כמו גם בתביעה הנגזרת, נטען שהם השתמשו בכספי החברה למטרות אישיות, בין היתר, הם רכשו לשימושם הפרטי את הבית.

הנתבע 2 ("עו"ד ברקוביץ'") הינו עורך דין הרשום כיום כבעל מניות עיקרי בחברה (שיעור החזקתו הוא 90%) ומנהלה של החברה, וזאת מכוח הסכם נאמנות שנחתם ביום 8.11.10, בין מלכה לעו"ד ברקוביץ', לפיו הועברו לעו"ד ברקוביץ' מניותיה של רגינה על מנת שיחזיק בהן בנאמנות עבור מלכה ("הסכם הנאמנות"). הסכם הנאמנות נחתם ונערך על רקע פרידת רגינה ומלכה, והוא נחתם באותו יום בו הסכם הממון והפירוד בין רגינה ובין מלכה נחתם.