ת"א 17991-11-15 שפיצר ואח' נ' שלזינגר ואח'

מבוא 

1. בפני תביעה לסילוק יד הנתבע 2 (בן 26), מדירה שהושכרה בזמנו בדיירות מוגנת להורי אמו, סבו וסבתו, וכן תביעה כספית על סך 104,000 ₪ בגין דמי שכירות ראויים.

2. לטענת הנתבע, התגורר עם סבתו בדירה המוגנת, החל מ- 2010, המשך למועד פטירתה ביום 19.7.13 ועד היום, ועל כן יש לראותו כ"דייר ממשיך", בהיותו "קרוב אחר", כאמור בסע' 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").

3. בתחילה טענו התובעים כי "הדייר הממשיך" היתה הסבתא, וכי החוזה נחתם רק עם הסב, אולם המצאת חוזה השכירות המקורי הפריכה טענה זו והתובעים חזרו בהם ממנה בפתח ישיבת ההוכחות (פרו' עמ' 3 ש' 9-10).

4. בתחילה נתבעה גם אמו של הנתבע בטענה כי היא עושה שימוש בדירה כאילו היתה "דירת נופש" שלה ושל בני משפחתה, ועל כן יש לדרוש סילוק ידה ולחייבה בדמי שכירות ראויים ביחד עם בנה. בשלב הסיכומים בע"פ, לאחר שהוכח כי האם, בעלה ובן נוסף גרים בדירה אחרת וכי ביקוריה התכופים בדירת הסבתא נועדו לטפל בתחזוקת הדירה, ניקיונה, כביסה ובישול עבור בנה-הנתבע 2, כך שאם זכותו של זה האחרון לא תוכר, היא כשלעצמה לא דורשת זכות כלשהי, חזרו בהם התובעים ונענו להמלצת בית המשפט לדחות התביעה כנגד האם ללא צו להוצאות. (פרו' עמ' 19 ש' 23-24).

    

    

    

   המחלוקת

5. המחלוקת שנותרה אם כן היא בשאלת זכותו של הנתבע (הנכד) להיחשב לדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר.

   סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע בענין דייר מוגן שנפטר:

   "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."