ת"א 17841-02-13 ואח' לוינשטין ואח' נ' בן חמו

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפני תובענות אשר אוחדו. האחת, הינה תובענה לפיצוי כספי בסכום כולל של 500,000 ₪ וכן לסילוק יד. השנייה, הינה תובענה לפינוי מושכר (ת"א 17841-02-13 ו- ת"א 18567-02-14 בהתאמה).

    

2. לטענת התובעות, הנתבע שכר מהן חנות וזאת על פי חוזה מיום 9.10.2011 (להלן- "החוזה"). החוזה הקנה לנתבע זכות להחזיק בחנות לתקופה בת 12 חודשים. בשלושת החודשים הראשונים, דמי השכירות המוסכמים עמדו על 8,816 ₪ בעבור כל חודש שכירות. לאחר מכן ועד תום תקופת החוזה, תקופה בת תשעה חודשים, סך של 9,300 ₪ בעבור כל חודש שכירות. כן כלל החוזה זכות לנתבע להחזיק בחנות לתקופה נוספת בת 24 חודשים (להלן- "תקופת האופציה"), בתקופה זו דמי השכירות המוסכמים עמדו על 10,000 ₪ בעבור כל חודש שכירות. להלן תקופת השכירות המוסכמת בחלוקה לתאריכים: (א) 1.10.2011 - 31.12.2011 (8,816 ₪); (ב) 1.1.2012 - 30.9.2013 (9,300 ₪); (ג) 1.10.2012 - 30.9.2014 (10,000 ₪).

   לטענת התובעות, הנתבע הפר את החוזה בכך שהפסיק לשלם את דמי השכירות וזאת החל מדצמבר 2012. כך שביום הגשת התביעה חובו של הנתבע בגין דמי השכירות עבור החנות עמד על למעלה מ- 27,000 ₪ (בעבור חודשיים ועשרה ימי שכירות).

   עוד נטען על ידי הנתבעות כי הנתבע הפר רכיב נוסף בחוזה בין הצדדים, שעה שהפסיק אף לשלם את הסכום אותו התחייב בגין חובות עבר. שכן, הנתבע היה חייב כלפיהן וכלפי אביהן מר אליהו ליפשיץ, אשר השכיר לו לראשונה את החנות בשנת 1995 (להלן- "מר ליפשיץ"), את הסך המצטבר של 153,600 ₪. סכום אשר על פי הוראות סעיף 4.ג לחוזה היה צריך להיות משולם באמצעות 48 תשלומים שווים ורציפים של 3,200 ₪ כ"א. לטענתן, הנתבע הפסיק לשלם את החוב לאחר תשעה תשלומים בלבד. כך שהנתבע שילם רק 28,800 ₪ מתוך החוב של 153,600 ₪. בהסתמך על הפרות אלו של החוזה ביקשו התובעות כי בית המשפט יורה לנתבע לפנות את החנות לאלתר וכן יורה לנתבע לשלם את דמי השכירות עד מועד הגשת התביעה וכן את סכום הפיצוי המוסכם אשר קבוע בהוראות סעיף 4.ו לחוזה. התובעות טוענות כי גובה הפיצוי המוסכם הינו 1,000,000 ₪, אך משיקולי אגרה סכום התביעה הכספית הוגבל ל- 500,000 ₪ בתביעה כולה. עוד נטען על ידי התובעות, כי לאורך כל השנים, הנתבע נהג לפגר בתשלומי דמי השכירות וכי אביהן תמיד נהג בו בכבוד. התובעות הסבירו כי החוזה שנכרת היה נוכח הפיגורים שהצטברו כדי חוב משמעותי וכן לצורך חידוש חוזה שכירות לחנות. יוער כי כשנה לאחר הגשת התביעה הכספית, הוגשה על ידי התובעות תביעה לפינוי מושכר (ת.א 18567-02-14).

    

3. לטענת הנתבע, החל משנת 1995 הוא שכר את החנות ממר ליפשיץ. לטענתו, במשך השנים היחסים בין הצדדים היו תקינים וחיוביים. בשנת 2011 נקרא הנתבע למשרדו של מר ליפשיץ, בשיחה שהתקיימה נטען בפני כי הוא חייב בגין חוב עבר מצטבר סכום של 136,602 ₪. בשיחה נכחו ליפשיץ, הנתבע, התובעת 2 ומנהל חשבונות מטעמה. בשיחה טען הנתבע כי הוא דוחה טענה בדבר חוב עבר ולמעשה קיימת שגיאה חשבונאית שכן מנהל החשבונות לא הכליל סכומים ששולמו על ידו ביתר בגין דמי השכירות של החנות. הנתבע סבור כי הטענה בדבר החוב נולדה על ידי התובעת 2 אשר חפצה בפינויו מן החנות שלא כדין. מספר חודשים לאחר השיחה, הוזמן הנתבע למשרד עורכי דין מטעמן של התובעות, בפגישה נדרש הנתבע לחתום על חוזה שכירות חדש (המדובר בחוזה נשוא התובענות דנן) כאשר עיין בחוזה הבחין הנתבע שקיים בו סעיף לפיו עליו לשלם 3,200 ₪ לחודש ולתקופה של 48 חודשים וזאת בגין חוב עבר נטען בשיעור של 153,600 ₪. עוד הבחין כי נכלל בחוזה סעיף פיצוי מוסכם בגובה של 1,000,000 ₪. הנתבע טוען כי הוא התנגד לסעיפים אלו ודרש למחוק אותם מן החוזה. אז השיבה התובעת 2 כי עליו לחתום על החוזה לאלתר אחרת הוא יפונה מן החנות בתוך שבוע ימים (סעיפים 39 - 40 לכתב ההגנה, ת.א 17841-02-13) אז סוכם על ידי הצדדים כי הנתבע יבחן את הטענה בדבר החוב וימציא חשבוניות מתאימות על מנת לסתור הטענה בדבר קיומו של החוב. לטענת הנתבע, הוא בדק ומצא כי סך החוב הינו 600 ₪ בלבד ולא 153,600 ₪ כפי שנכתב בחוזה. הנתבע טען כי התוצאה שהגיע אליה הינה בהתבסס על בדיקת דמי השכירות ששילם בפועל לשנים 1998 - 2010. בהן, היה עליו לשלם סכום כולל של 1,060,022 ₪ וכי הוא שילם בפועל סכום כולל של 1,059,382 ₪. לטענתו, כאשר הציג את הדברים בפני התובעת 2 ודרש את ביטול סעיף 4.ג בחוזה בין הצדדים, קרי את ביטול הסעיף החוזי שעוסק בהחזרת החוב בסך של 153,600 ₪, התובעת 2 המשיכה ודרשה את ביצוע התשלומים על פי תנאי החוזה כאילו לא קרה דבר. השיחה בעניין זה בין הצדדים עלתה לטונים גבוהים וכאשר חזר הנתבע לביתו חש ברע בליבו ואף עבר צנתור לב. נוכח מצבו הרפואי, כך לטענת הנתבע, אמרו בפניו התובעת 2 וליפשיץ כי הם דוחים את התשלומים לתקופה של שישה חודשים וזאת על מנת לאפשר לו שלא להילחץ ולנוח. והנה, ביום 12.3.2013, קיבל הנתבע את כתב התביעה וזאת בהלם מוחלט. שכן הוא היה בטוח כי התובעת 2 וליפשיץ יעמדו בהבטחתם לעיל. כן נטען כי הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם אינו סביר וכי על בית המשפט להורות על ביטולו.

    

4. למען שלמות התמונה אציין כי התביעה לפינוי מושכר, ת.א 18567-02-14 הוגשה לבית משפט השלום בנצרת. התביעה נקבעה לקדם משפט ליום 31.3.2014. ביום 7.4.2014 הוגשה על ידי התובעות בקשה לאיחוד הדיונים בשתי התובענות, התביעה הכספית אשר התבררה בפני בית המשפט דנן עם התביעה לפינוי מושכר אשר התבררה בפני בית משפט השלום בנצרת. ביום 20.5.2014 ניתנה החלטת כבוד הנשיא השופט ג' אזולאי בדבר איחוד הדיון בתובענות בפני בית המשפט דנן.

    

5. ביום 7.6.2015 התקיים דיון הוכחות וגמר. מטעם התביעה העידו התובעת בעצמה, וכן מר ליפשיץ והגב' אלה מולדובן אשר עבדה בתקופה הרלבנטית אצל מר ליפשיץ (להלן- "מולדובן"). מטעם ההגנה העיד הנתבע בעצמו. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.