בר נ' שמעוני

1.הנתבע הינו עורך דין אשר נתן לתובע שירותים שונים, לרבות רישום משכון בגין הלוואה שנתן התובע לאחר. לאחר שנפרדו יחסי עורך דין לקוח, שנמשכו מספר שנים, דורש התובע השבת כספים אשר הוחזקו עבורו בנאמנות על ידי הנתבע, עבור רכישת הבית עליו נרשם המשכון. השאלה הדורשת הכרעה היא האם זכאי התובע לקבלת הכספים שהוחזקו עבורו בסך 300,000 ₪.

רקע וטענות הצדדים

2.בהליך זה ובתביעה נוספת שאוחדה לו, ניתן על ידי פסק דין ביום 12.1.17 אשר דחה את תביעות התובע. במסגרת ע"א 52991-02-17 ניתן פסק דין אשר ביטל את פסק הדין בהליך זה והורה על השלמת הדיון בו בהתאם לקביעות בערעור.

בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו, אולם קבע כי הנתבע מנוע מלטעון כנגד המצג העובדתי שהציג בשמו של התובע בבקשה שהגיש מטעמו לבית המשפט המחוזי לביטול צו הקפאת נדל"ן שהוטל במסגרת הליך פלילי כנגד משה חג'ג' (להלן: בקשת הביטול). למרות שנקבע כי הנתבע מושתק מלכפור במצג שהוצג בבקשת הביטול, נקבע כי אין משמעות הדבר כי התובע הוכיח תביעתו וכי יש לדון בטענות הנתבע כי לא התמלאו התנאים להעברת הכספים לתובע.

כפי שיפורט להלן, כתב התביעה נסמך על קבלה שהוציא הנתבע ביום 4.3.11 למתי חג'ג' (להלן: חג'ג', הוא אותו אדם במסגרת ההליך כנגדו הוגשה בקשת הביטול). באותה קבלה אישר הנתבע כי קיבל מחג'ג' 300,000 ₪ עבור : "מכר דירה נחום (קובי בר)". על סמך הקבלה ובקשת הביטול הוגשה התביעה לחייב את הנתבע להעביר לתובע את הסך של 300,000 ₪ שהתקבל מחג'ג'.

3.כדי להבין את מהות הבירור העובדתי הנוסף שיש לערוך לאור פסק הדין בערעור, אביא להלן את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. בעמ' 3 לפסק הדין מתאר בית המשפט את אופי המצג העובדתי של הנתבע במסגרת בקשת הביטול (התובע כאן הוא המערער):

"לשון אחר – בפני בית המשפט המחוזי הוצג מצג, שלפיו הפיקדון הינו בגדר מקדמה שמר חג'ג הפקיד עבור המערער, במסגרת עסקה לרכישת זכויות המערער בדירה. מצג זה עולה בבירור ובמובהק, מפשט לשונו של האמור בבקשה.

בהחלטת ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט נ. אבו טהה מיום 5.3.13 בתיק מ"ת 6623-04-11), קיבל בית המשפט את האמור בבקשה דלעיל, במישור הגדרת אופי הפיקדון, וזה כונה "מקדמה בסך 300,000 ₪ כדמי רצינות". צוין עוד, שאותה עת, הצטרף חג'ג עצמו לבקשה להסרת צו ההקפאה, והצהיר, שלא ידרוש החזרת סכום המקדמה, מטעמים שפירט, ונתן הסכמתו להסרת הצו "לטובת המבקש" (פסקה 5 בהחלטה). לאחר שביהמ"ש המחוזי בחן את התנגדות המדינה לשחרור הבית מהצו, החליט להיעתר לבקשה, ונימק זאת בכך, ש"אין בהסרת הצו כדי לפגוע ביכולת המדינה להיכנס לנעליו של (מתי חג'ג), בנוגע לסכום של ה- 300,000 ₪, שאינו במחלוקת, היה ויורשע (חג'ג')... בתום ההליך הפלילי...".

מכאן עולה, שביהמ"ש נעתר לבקשת המערער, לביטול הצו שהוטל על הבית, מששוכנע, שמדובר בפיקדון של חג'ג המיועד למערער בעבור רכישת הבית, וכמקדמה במסגרת העסקה".

בהמשך נקבע בערעור כי הנתבע מנוע מלהתכחש למצג זה, אולם מבהיר כי בכך לא נסתם הגולל על טענות ההגנה של הנתבע, ומסביר בעמ' 7-8 לפסק הדין:

"מכל האמור לעיל – ולו דעתי תשמע, צריך היה בימ"ש השלום לקבל טענת המערער שלפנינו, ולראות באמור בבקשת הביטול, שעליה אף נסמך המערער בתביעתו, וכינה אותה "הודאת בעל דין", והציגה כבסיס לעילת תביעתו (ראה פסקה 6 של כתב התביעה בסדר דין מקוצר, בת"א 17545-09-14), משום גרסה, שלא יותר למשיב לטעון להיפוכה, ובסתירה לה, בהליך שהתברר בפניו. ראוי היה לקבוע, שהמשיב שלפנינו, היה מנוע ומושתק מהסתמכות על הגרסה, שלבסוף הועדפה, בפסק הדין, ולמעשה, אומצה על ידי בית המשפט.