ת"א 17354-12-12 עמידר בע"מ נ' מ.ב.ד

תביעה זו, חרף נסיבותיו האישיות של הנתבע, יש לקבל.

1.התובעת עותרת לפינויו של הנתבע מדירה שבמאגר-הדיור הציבורי, ברחוב XXXX. בדירה שוּכּנה, בדמי-שכירות מופחתים שנקבעו בהתאם למצבה הכלכלי ולזכאותה לדיור ציבורי, גב' מ. ל. ז"ל – סבתו המנוחה של הנתבע. הסכם-השכירות עמה נקשר בתאריך 14.5.1972. למרבה הצער, הסתלקה הסבתא לבית-עולמה בחודש ספטמבר 2006. לטענת הנתבע הוא התגורר עמה דרך-קבע, תחילה בין השנים 1996-1988 ואחר כך שוב משנת 2000 ואילך. לעמדתו הוא מקיים, לפיכך, את תנאֵי-ההכרה בדייר ממשיך, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1988, כנוסחו בשנת 2006. כך קבע החוק אז, במקובץ:

לשיטתו, זכאי הנתבע להוסיף ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך בשל כך, שהוא דר בה עם סבתו לפחות שלוש שנים עובר לפטירתה ואין, אף לא הייתה, לו דירה משל עצמו. בטענו למגורים ברצף כבר משנת 2000 – עם המנוחה עד שנת 2006 ומאז כדייר ממשיך – אך מובן כי לדדו אין הנתבע נופל ברשתה של ההוראה המתקנת אשר בסעיפים 69(2) ו-70(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009. אותה הוראה, אומַר בתמצית, הרֵעה את מצבו של דייר ממשיך, בכך שהוסיפה תנאי להמשך-זכאותו: עמידתו בכל כללי-הזכאות של משרד-השיכון לדירה ציבורית, והם מחמירים מהתנאים אשר נקובים בסעיף 3 לעיל. אותה הרעה אינה חלה, כך לשונו של החוק המתקן משנת 2009, על מי שהתגורר בדירה במשך ארבע שנים קודם ליום 1.8.2009, עם הזכאי המנוח או כדייר ממשיך.