ת"א 17296-03-12 בן פורת נ' משרד המשפטים - האפוטרופוס הכללי ואח'

1. בקשת הנתבעים 2-4 לצוות על התובע לאפשר להם לעיין בהסכם פשרה שנכרת בינו לבין הנתבע 1, משרד המשפטים – האפוטרופוס הכללי (להלן: האפוטרופוס הכללי), הסכם פשרה שבעקבותיו נדחתה התביעה נגדו.

2.ככל שניתן להבין את הנטען בכתב התביעה, נטען כי לתובע בעלות במקרקעין הסמוכים לנכס הידוע כמחובר 1 בגוש 13058 חלקה 21 בעיר העתיקה בצפת (להלן: הנכס). הנכס היה בבעלותה של גב' באבא ויצברג ז"ל, והאפוטרופוס הכללי החל לנהל אותו החל מיום 26.10.1997 מכוח צו של בית משפט. נטען, כי הנתבעים 2 ו-4 הוכרו כיורשים בדין ועתידים להירשם כבעלים של 2/3 מהנכס. כן נטען כי במועד הגשת התביעה ובהתאם להצהרות האפוטרופוס הכללי, האפוטרופוס הכללי עדיין מנהל את השליש הנותר של הזכויות בנכס. לטענת התובע, הוא ניהל משא ומתן לרכישת הנכס עם האפוטרופוס הכללי, ותוך כדי משא ומתן זה התריע בפניו על מצבו הרעוע של הנכס ועל כך שמצבו דורש טיפול מיידי לשם מניעת נזקים לתובע, לנכסיו הסמוכים ולציבור. התובע טוען כי הוא נדרש לשמש שומר של הנכס ולהגן עליו מפני פולשים. נטען כי הנכס היה במצב של סכנת התמוטטות ומקור לחדירת מים ורטיבות לנכסי התובע הבנויים מתחתיו ומסביבו. התובע פנה לאפוטרופוס בבקשה לאשר ביצוע עבודה נדרשת בנכס אך משזה בושש לבוא, התובע נאלץ לבצע תמיכה קונסטרוקטיבית לנכס, תיקון הגג ושיפוץ והשמשת הכניסה לנכס, תוך השבחת הנכס והעלאת ערכו. התובע טען כי פניותיו לאפוטרופוס הכללי לא נענו. התובע טוען כי הנתבעים "כולם" נתנו לתובע לעשות את מלאכתם, תוך הצגת מצגי שווא והסתמכות התובע כי הוא זה אשר ירכוש את הנכס ולבסוף, התעלמו מפניותיו והתעשרו על גבו בחוסר תום לב.

2.ביום 22.10.2014 ביקשו התובע והאפוטרופוס הכללי לדחות את התביעה נגד האחרון, שכן צדדים אלו הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. בו ביום נדחתה, בהתאם, התביעה נגד האפוטרופוס הכללי.

3.לאחר דחיית התביעה נגד האפוטרופוס הכללי, הגישו הנתבעים 2-4 נגד התובע וכן נגד האפוטרופוס הכללי, בקשה זו לצו המורה לאחרונים לאפשר עיון בהסכם הפשרה שנכרת ביניהם. לטענת הנתבעים 2-4, הסכם הפשרה הוא חלק בלתי נפרד מפסק הדין הדוחה את התביעה נגד האפוטרופוס הכללי. במסגרת טענה זו הפנו הנתבעים 2-4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 ולעקרון פומביות הדיון. כן נטען כי מאחר והסעדים בתביעה התבקשו נגד הנתבעים כולם יחד ולחוד (האפוטרופוס הכללי והנתבעים 2-4), כל הסדר אליו הגיע התובע עם האפוטרופוס הכללי ישליך על חבות הנתבעים 2-4 (המוכחשת). נטען, כי אם הוטל על האפוטרופוס הכללי חיוב כספי במסגרת הסכם הפשרה, יש לנכות את הסכום מהתביעה שהוגשה נגד הנתבעים 2-4, ואם לא נקבע חיוב כספי, ייתכן שיהיה בכך משום פטור גם עבורם. נטען כי קיימת משמעות גם לשאלה האם בהסכם הפשרה נכללה גם היורשת הנוספת שאינה בעלת דין בתביעה זו.

4.בתגובת התובע, נטען כי יש למחוק את האפוטרופוס הכללי מהבקשה. שכן, הבקשה הוגשה לאחר שהתביעה נגדו כבר נדחתה, והוא כבר אינו בעל דין בתביעה זו. לטענת התובע הסכם הפשרה אינו רלוונטי לבירור התביעה נגד הנתבעים 2-4 ומהווה ניסיון דייג המונע מסקרנות גרידא. עוד נטען כי הסכם הפשרה אינו משנה כהוא זה את העובדות הרלוונטיות לתביעה נגד הנתבעים 2-4. התובע מפנה לקביעתו של המותב הקודם שטיפל בתיק זה, כבוד השופט א' גולדקורן, לפיה אחריותו של האפוטרופוס הכללי משתרעת על החלק בנכס המנוהל בידו (פס' 8 להחלטה מיום 27.10.2013). נטען, כי הסכם הפשרה עם האפוטרופוס הכללי עניינו החלק בנכס אותו הצהיר שהוא מנהל, ואין לו קשר לחלקם של הנתבעים 2-4 בנכס. לטענת התובע, אין מדובר בהסכם פשרה שנחתם בינו לבין האפוטרופוס הכללי אלא בהסדר, אשר גובש מחוץ לכותלי בית המשפט, שלא קיבל תוקף של פסק דין ושאינו חלק מתיק בית המשפט. לטענת התובע אין הגיון בטענה שאם אין חיוב כספי בהסדר ייתכן והדבר מהווה פטור גם עבור הנתבעים 2-4, שכן התובע חופשי לפטור חלק מהנתבעים מחובתם ולהמשיך לתבוע רק את חלקם. לטענת התובע, הצו המבוקש יפגע בפרטיותו.

5.דין הבקשה להתקבל.

6.אמנם התביעה נגד האפוטרופוס הכללי נדחתה לפני הגשת הבקשה, אך נכון פעלו הנתבעים 2-4 בצירוף האפוטרופוס הכללי לבקשה, כצד בעל זכויות העלולות להיות מושפעות מההכרעה בבקשה. חזקה על ב"כ הנתבעים 2-4 כי המציאה את הבקשה לאפוטרופוס הכללי. מאחר והחלטה בענין ארכה לתגובת התובע לבקשה הומצאה לידי האפוטרופוס הכללי, האפוטרופוס הכללי היה ער לקיום הבקשה, ולא הגיש תגובה.

7.בניגוד לטענת הנתבעים 2-4, הסכם הפשרה (ככל שישנו כזה) אינו חלק מתיק בית המשפט.

"באו בעלי דין לידי הסכם או התפשרו, יכול בית המשפט ליתן פסק דין בהתאם להסכם. הדבר יכול שייעשה באחד משני אופנים: הראשון הוא, שבעלי הדין מודיעים לבית המשפט על הפשרה שנעשתה ביניהם, ובית המשפט מאשר את הפשרה ונותן לה בזה תוקף של פסק דין. השני הוא, שבעלי הדין מודיעים לבית המשפט מה הוא פסק הדין שהם מבקשים לתתו, ובית המשפט נענה להם. [ובהערת שוליים:] ההבדל בין שתי הדרכים הוא זה: פשרה שאושרה מובלעת כולה בפסק הדין וכל פרט הימנה מתמזג בו בעוד שפסק דין בהסכמה ניתן לפעמים בצדה של פשרה, ורק חלק הפשרה מועבר אל פסק הדין; השאר שריר וקיים, אבל רק בתור הסכם...." (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 547 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).