ת"א 17275-12-15 וזוז נ' זלאטימו ואח'

א. כללי

1. לפניי בקשת יחידי נתבעים 3-2 לסילוק התובענה שהוגשה נגדם על הסף, בהעדרו של צו ירושה ביחס למקרקעין שאליהם מתייחסת התובענה (להלן: המקרקעין).

   ב. רקע תמציתי

2. במסגרת תובענה שהגיש, טען התובע כי הזכויות במקרקעין היו של המנוח יוסף מוסא זלאטימו (להלן: המנוח), וממנו עברו ליורשיו. התובע טען כי הוא רכש מחצית בלתי מסוימת של המקרקעין מאת חלק מיורשי המנוח, כאשר המחצית השנייה נותרה בבעלות הנתבעים, שהם יתרת יורשי המנוח ויורשיהם. התובע עתר ליתן לו שורה של סעדים ביחס למקרקעין, לרבות פירוק שיתוף בהם.

3. לכתב התביעה לא צורף צו ירושה כדין בנוגע לעזבון המנוח ולמקרקעין. בעקבות קדם משפט שהתקיים בתובענה הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, אולם גם לו לא צירף צו ירושה כאמור. יחידי נתבעים 3-2 עתרו לסילוקה של התובענה על הסף, בהעדרו של צו ירושה.

   ג. דיון

4. עיינתי בבקשה לסילוק על הסף, בתשובה ובתגובה לתשובה. מבלי להכריע בשאלה האם היעדרו של צו ירושה כדין מקים עילה לסילוק התובענה על הסף, סבורני בזהירות הראויה כי ניהול ההליך בהעדר צו ירושה כזה עלול לעורר קושי.

   ראשית, הוצאתו של צו ירושה תאפשר לוודא כי זכויות התובע הגיעו לידיו לכאורה מידי מי שהם אכן יורשי המנוח (ולא בכדי לכתב התביעה צירף התובע עצמו צו ירושה, אם כי לא צו התקף על פי הדין הישראלי), ובייחוד היא תאפשר לוודא שכלל הגורמים הרלוונטיים להליך יהיו צד לו. חשיבות עניין זה מתחדדת בשים לב לסעדים הנתבעים ביחס למקרקעין, ולמשמעותם לגבי בעלי זכויות פוטנציאליים בהם.

   שנית, העסקה שעליה מבסס התובע את טענותיו היא עסקה שערך לכאורה עם חלק מיורשי עזבון המנוח ביחס לחלקם במקרקעין, ולא ביחס לחלקם בעזבון הכולל (ראו נספח ג לכתב התביעה), כך שלכאורה מדובר בעסקה בנכס מסוים מנכסי העזבון. סעיף 7(ד) לחוק הירושה התשכ"ה- 1965 קובע כי "זכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון", ונוכח האמור בו לא מן הנמנע שיידרשו צו ירושה וחלוקת העזבון על מנת ליתן תוקף לעסקאות במקרקעין. לא נעלמה מעיני טענת התובע כי עזבון המנוח כולל רק את המקרקעין, אולם יש לדון בשאלת תחולת סעיף 7(ד) במצב מעין זה (וכאשר העסקה אינה מתייחסת ל"עזבון" אלא לנכס הכלול בו), ובכל מקרה הנתבעים חולקים על הטענה במישור העובדתי (ובהקשר למחלוקת זו ראו גם את האמור בצו הירושה שצורף כחלק מנספח ג לכתב התביעה המתוקן, המתייחס אל שתי ירושות של המנוח, שיש עדיין להבין את משמעותו).

5. נוכח האמור, נראה כי לא בכדי התובע עצמו לא חלק למעשה על הצורך בהגשת צו ירושה תקף כדין (ראו הודעתו מיום 8.4.17), וגם כעת הוא טוען כי צו ירושה אמור להיות מוגש וכי "יש להניח כי לקראת הדיון המקדמי הראשון... צו הירושה יהיה בידי התובע". אלא שהמועדים להגשת צו הירושה הוארכו פעם אחר פעם, אולם למרות זאת התובע לא הגיש את הצו. גם כעת נמנע התובע מלהבהיר את מצב הדברים בנוגע לצו, ובין היתר מדוע הוא טרם ניתן ומתי הוא צפוי להינתן (כאשר לטענת נתבעים 3-2, התובע לא נקט הליכים כלשהם לשם הוצאת צו ירושה כדין). התנהלות זו של התובע מתקשרת להיבטים נוספים של התנהלותו הדיונית, שאף הם אינם מניחים את הדעת (וראו בין היתר את ההחלטה מיום 2.7.17, שהתובע נמנע מלפעול על פיה). בנסיבות אלה, קם חשש שפרק הזמן להגשת צו הירושה יתארך יתר על המידה.

6. לא למותר לציין כי התובענה שכאן הוגשה כבר בשנת 2015. לטעמי, ספק רב אם יש הצדקה להותיר את התובענה תלויה ועומדת כאבן שאין לה הופכין, בלא שברור מתי יוגש צו ירושה כדין. על התובע להביא בחשבון את ההשלכות שעלולות להיות למצב זה על בירור התובענה, לרבות לעניין ההוצאות.