ד.ו. ואח' נ' המכללה האקדמית ספיר ואח'

מטעם התובעת: עו"ד דותן כדורי.

מטעם הנתבעת-1 והצדדים השלישיים 1,2 בהודעה מטעם נתבעות 2-3: עו"ד אמיר ארבל כיטוב.

מטעם הנתבעות 2,3 והצדדים השלישיים בהודעה מטעם נתבעת-1: עו"ד שגית וילנסקי, עו"ד אהרון שפרבר.

    פסק דין 

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לאחר שהחליקה, נפלה ונפגעה בידה הימנית, בשטח הנמצא בבעלות ובהחזקת הנתבעות.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:

1. התובעת, ילידת 1984, בזמנים הרלוונטיים סטודנטית מן המנין במוסד הנתבעת-1 (להלן גם: "המכללה") וגם עובדת במסגרת פרוייקט "פרח" במכללה. לטענת התובעת, בתאריך 12/10/10, עת עמדה בתור לקפיטריה שהופעלה על ידי הנתבעות 2-3 (להלן גם: "הקפיטריה"), החליקה, נפלה ונגרם לה שבר בכף יד ימין.

   התובעת טוענת, כי נפילתה נגרמה נוכח רשלנות הנתבעות וכן טוענת להעברת נטל ההוכחה אל הנתבעות, שכן אינה יכולה לדעת מה הנסיבות המדויקות שגרמו לנפילתה.

   המומחים מטעם הצדדים חלוקים בשיעור הנכות שנגרמה לתובעת ומומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לתובעת 10% נכות רפואית בגין התאונה.

   התובעת טוענת כי בעקבות האירוע נגרמו לה נזקים תפקודיים קשים והפסדי שכר והעמידה את נזקיה על שיעור של למעלה מ- 1.6 מליון ₪.

2. הנתבעות כולן טוענות בנחרצות ואף ביצירתיות (ראו עמ' 9 בסיכומי הנתבעת 1), כי התובעת לא הוכיחה תביעתה, ולחלופין מפנות זו כלפי זו את האחריות, וטוענות, כי ככל שתוטל אחריות בתיק זה היא מוטלת על הצד האחר.

3. הודעת צד ג', הוגשה בין היתר נגד סיגליות ב.ש. חברה לשירותים בע"מ. בתיק אין כתב הגנה מטעם חברה זו ולא הוגשה כל בקשה בעניין, משכך דינה של התביעה כנגדה להימחק בלא צו להוצאות.

4. בישיבת הוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובעת, בעלה ושתי עדות מטעמה, כמו כן, העידו שתי עדות מטעם הנתבעות.

5. נוכח זירת המחלוקת בין הצדדים, אפתח את הדיון בהכרעה הנדרשת לעניין נסיבות התרחשות התאונה והנטלים המוטלים על הצדדים.

   נסיבות התרחשות התאונה

6. בכתב התביעה טענה התובעת, כי במועד התאונה, המתינה בתור לקפיטריה ולפתע החליקה בחוזקה, ניסתה לבלום את נפילתה בעזרת ידה הימנית ובמהלך נסיון התרוממותה החליקה בשנית ושוב נפלה ובלמה את נפילתה באמצעות ידה הימנית. התובעת הוסיפה, כי אינה יודעת ולא היה ביכולתה לדעת מה היו הנסיבות האמיתיות שגרמו לתאונה, אשר נגרמה מחפץ או מקרקעין שהיו בשליטתן המלאה של הנתבעות וכי ארוע התאונה מתיישב עם התרשלותן של הנתבעות ועל כן על הנתבעות הנטל להוכיח כי לא באשמתן ארעה התאונה.

7. התובעת הוסיפה ופרטה בתצהיר מטעמה, כי בבוקר האירוע עמדה עם חברתה לעבודה הגב' מורן ויחד המתינו בתור בקפיטריה, על מנת לקנות ארוחת בוקר. תוך כדי התקדמות התור הסתובבה להגיד שלום לחברה ולפתע החליקה בחוזקה. התובעת ניסתה לדבריה לבלום את נפילתה בעזרת ידה הימנית ובמהלך נסיון ההתרוממות החליקה בשנית ובלמה את נפילתה בשנית אמצעות ידה הימנית.

   התובעת הדגישה בתצהירה, כי במועד התאונה הייתה בהלם מוחלט ולא ידעה בדיוק ממה החליקה, אם כתוצאה מנוזלים שהיו על הרצפה כשעמדה בתור או כתוצאה מהרצפה החלקלקה שאינה עומדת בתקנים.

   כשבועיים לאחר התאונה, הלכה התובעת, בעצת בא-כוחה, לצלם את הרצפה עליה החליקה ולטענתה מהתמונות שצילמה באקראי ניתן לראות שעל הרצפה במקום המשמש תור לקפיטריה היו נוזלים כגון שאריות מים או קפה שלא נוקו לפחות בזמן שביקרה שם.

   עוד בעצת בא-כוחה, הזמינה התובעת את מכון התקנים, לערוך בדיקה של תקינות הרצפה במקום התאונה. בתאריך 6/12/11, נכחה התובעת ביחד עם הבודק והצביעה לו על האזור בו נפלה בקפיטריה. תעודת הבדיקה של מכון התקנים צורפה למוצגי התובעת ועל פיה המדגם שנבדק לא מתאים לדרישות התקן ותרומת המשטח הרטוב במים לסיכוי להחליק גבוהה. תעודה זו של מכון התקנים הוגשה ללא התנגדות ומבלי שבאה עתירה לזמן את עורך הבדיקה לחקירה.

   עוד ביום התאונה דווחה התובעת לרכזת פר"ח שם עבדה על התרחשות התאונה ומולא "דו"ח על אירוע חריג", המתאר את התרחשות התאונה כפי שתואר בתצהירה ובעדותה של התובעת. בתאריך 28/10/10 עתרה התובעת להארכת זמן בבחינות עקב מצב היד.

8. במסגרת עדותה נדרשה התובעת לסמן את מקום נפילתה על תשריט וכך עשתה, כמו כן חזרה על תיאור התאונה כמתואר בתצהירה, ועל כך שהדבר אירע בקפיטריה. אשר לדיווח לפר"ח התובעת הסבירה שיכול שהדבר נעשה טלפונית וכתב היד בטופס אינו שלה.

   התובעת נשאלה מדוע החליקה והסבירה: "הרצפה הייתה חלקה, ההחלקה הייתה מאוד פתאומית וגם קרתה פעמיים, הייתי בהלם כשזה קרה. הרצפה הייתה חלקה או בגלל נוזל" (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 15/12/16 שורות 13-12), הוטח בפני התובעת שאינה יודעת ממה שהיה שם נוזל והתובעת השיבה: "לא היה שום מקדם חיכוך. זה כמו לדרוך על קרח, החלקתי ונפלתי פעמיים"(שם, שורה 15). התובעת נשאלה אם הייתה עם כל הגוף על הרצפה והסבירה: "החלקתי ובלמתי ואז התרוממתי, לא הצלחתי, הרגל שלי שוב החליקה. שוב בלמתי עם היד. בלמתי עם היד, הטוסיק כבר פגע ברצפה. גם הרגליים" (שם, שורות 18-17), או אז נאמר לתובעת שאם היה רטוב הייתה מרגישה והתובע הדגימה כיצד ארעה הנפילה והסבירה שלא השתטתה על הרצפה אלא בלמה פעמיים עם יד ימין. התובעת התבקשה לספק הוכחה שהיה שם רטוב והשיבה (שם, שורות 31-25):

   "ת. אני הרגשתי שמשהו ברצפה לא תקין, או קפה, או שמן, או מים, אני החלקתי בחיים שלי לא קרה לי כזה דבר. נכון שהייתי בהלם וכאובה. הרגע טראומטי בשבילי. לא התעכבתי לראות אם רטוב, לא חשבתי לבדוק.

   ש. האם יש לך הוכחה כלשהי שהחלקת עקב רטיבות כן או לא?

   ת. אני לא ראיתי באותו רגע. מבחינתי בן אדם בוגר מרגיש דברים מסויימים. הרגשתי כמו לדרוך על קרח להחליק בלי שום מקדם חיכוך. אין לי שום ספק שהיה משהו. אני הלכתי על הרצפה הזו כל כך הרבה פעמים. מאז שהתחלתי ללמוד".

   התובעת נשאלה מה נעלה והשיבה שנעלה נעליים שטוחות, שלא היה לה ביד כלום, בלמה עם יד ימין, היה לה תיק גב, ולא החזיקה ארנק, עוד הבהירה שהתנועה שלה בסיבוב לאחור לא הייתה פתאומית אלא החליקה בפתאומיות. הוטח בפני התובעת אם הייתה נזהרת יותר זה לא היה קורה והיא השיבה: "לא מסכימה הסתובבתי במקום והחלקתי אפילו צעד לא היה" (שם, עמ' 17 שורה 17).

9. לתמיכה בגרסת התובעת הוגש תצהיר של הגב' מורן, שהסבירה בתצהירה שהיא מכירה את התובעת מתקופת עבודה בארגון פר"ח, כאשר התובעת עבדה כרכזת פרוייקט בפר"ח. אשר לאירוע, פרטה בתצהיר שהיא זוכרת היטב את התאונה, בבוקר התאונה עמדו השתיים בתור בקפיטריה בבניין האקדמיה, התובעת התקדמה ולפתע החליקה על הרצפה, לאחר מכן ניסתה לקום אך החליקה שוב, כי הרצפה הייתה חלקה.

   בעדותה נשאלה העדה אם היא זוכרת מה היה הגורם לתאונה, והשיבה כי עמדו בתור, התור התקדם, התובעת התקדמה צעד, ראתה מישהי שהיא מכירה, הסתובבה לומר לה שלום והחליקה, לדבריה "יכול להיות שהיה שם משהו רטוב, אני לא זוכרת" (שם, עמ' 8 שורות 17-16). כאשר נשאלה אם הסתכלה לבדוק אם יש משהו על הרצפה השיבה שהסתכלה על התובעת ולא על הרצפה. כאשר נשאלה האם ראתה בסביבה שמן או משהו, השיבה, כי יכול להיות ואינה זוכרת במאה אחוז ואינה יכולה לומר אם הייתה רטיבות אם לאו. העדה נשאלה אם התובעת נפלה עם כל הגוף, והסבירה שהתובעת השתטחה ועשתה תנועה עם היד, ניסתה לקום ולא הצליחה אז היא עזרה לה לקום.

10. עוד מסרה תצהיר והעידה מטעם התובעת הגב' אדלשטיין. הגב' אדלשטיין, סיפרה בתצהיר, כי הינה חברתה של התובעת ולמדה במכללה בעת הרלוונטית. לטענתה, יום לפני התאונה, שהתה בבניין האקדמיה בו ממוקמת הקפטריה ועוד לפני שידעה שהתובעת נפגעה, הבחינה שברצפה הסמוכה לקפיטריה מבוצע פוליש וקרצוף והרצפה נראתה לה רטובה ואפילו הופתעה שלא הוצבו שלטי אזהרה מפני רצפה רטובה. לאחר ששמעה על התאונה קישרה בין הפוליש לבין התאונה וסיפרה על כך לתובעת. העדה הוסיפה שלא הייתה עדה לתאונה, אך הייתה עדה למקרים רבים שעל הרצפה שסמוכה והמובילה לקפיטריה וממנה נשפכו נוזלים כמו מים, קפה וכד', אשר לא נוקו.

    בעדותה השיבה העדה, כי הפוליש נעשה בכל הקומה, וכי עושים את זה אחת לכמה זמן והיא ראתה זאת מספר פעמים. העדה הבהירה, כי הפוליש היה בקפטריה בבניין האקדמיה.

11. הנתבעות מצידן לא הביאו כל עדויות עובדתיות שעשויות להיות רלוונטיות להתמודדות מול גרסת התובעת והעדים מטעמה, אלא הפנו את המאמצים בהטלת האשמות זו כלפי זו. כך, לדוגמא, לא הובאו עובדים שעבדו באותו יום או ממונים על עובדים אלה, כאשר על אף חלוף הזמן ניתן היה לעשות מאמץ לאתר גורמים רלוונטיים, לא הובאה כל ראיה אודות שגרת הנקיון באזור הקפטריה במהלך שעות הפעילות ולא הייתה כל התייחסות בראיות, כי נעשה שם פוליש יום לפני התאונה, לא הובאו כל דו"חות בטיחות או כל מסמך אחר או גורם אחר, שיש בו כדי להתמודד עם תוצאות הבדיקה של מכון התקנים.

12. מטעם הנתבעת-1, הוגש תצהירה של הגב' אורנה גיגי ששמשה מנכ"לית הנתבעת-1, הגב' גיגי טענה בתצהירה שלמיטב ידיעתה, התובעת לא פנתה ולא ערבה אף גורם במכללה על קרות התאונה, לא אנשי קפיטריה, לא אנשי ניקיון ולא הודיעה לאף אף גורם בהנהלת או הסגל, אלא נזכרה 3 שבועות לאחר התאונה לבקש הקלה בבחינות. העדה הוסיפה, שהקפיטריה הושכרה לנתבעת-2 וכי הנתבעת-2, הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים המפעיל ובעלת השליטה של הקפיטריה ועליה חלה האחריות המוחלטת בהתאם לחוזה, כל שנוצר מפגע היא זו האחראית לו ועליה היה למנוע אותו.

    בעדותה השיבה העדה, כי היא מנכ"לית בנתבעת 1 מאז 2014 וסמנכ"לית שנים רבות קודם לכן, העדה אישרה שהמקום עליו הצביעה התובעת כמקום שנפלה, הוא אכן הקפטריה שהושכרה לנתבעת-2, כאשר לטענת העדה מי שאחראי על הנקיון היא הנתבעת-2. העדה חזרה וטענה שלא היה דיווח על מה שקרה שם בזמן אמת, לדבריה יש "אב בית, אנו יודעים על מפגעים ומתקנים. יש לנו דו"חות על מפגעים, יש דו"חות מבקר ויש דו"ח תחזוקה" (שם, עמ' 19 שורות 9-8).

    לעדה הוצגו שתי תמונות של המקום (נ/3 ו- נ/4) בנסיון לטעון כי מי שהפעיל את הקפטריה הייתה חברת "עלית" ואולם העדה השיבה, כי התמונה עם השלט של "קופי טיים" (נ/4) נראית כמו הדמיה וכי בתמונה זו המקררים בפנים בעוד שבפועל תמיד היו בחוץ, מכל מקום העדה השיבה כי מי שמפעיל זה מי שחתום על החוזה והנתבעת-2, היא זו שחתומה על החוזה.

    לשאלת בית המשפט בנוגע לניקיון במקום, השיבה העדה, כי יש מכונת שטיפה שמי שמפעיל אותה זה זכיין חיצוני, מופעלת כל יום, למרות שהניקיון בקפיטריה באחריות המפעיל, לרבות החלק מסביב וגם השולחנות והכיסאות. אם ישנה בעיה היא פונה למפעיל.

    אשר לבדיקה של מכון התקנים, לטעמה של העדה, הנתבעת-2 חייבת הייתה לבדוק הכל בעת החתימה על החוזה, לרבות את המרצפות.

    כאשר נשאלה מהם נהלי הניקיון במכללה, השיבה שיש מפרט ניקיון מאוד מסודר שמפעיל הזכיין של הקפטריה, כמה פעמים ביום מנקים וכמה השירותים ואולם אינה יודעת לומר מהם הנהלים. על חברת הניקיון הייתה מפקחת תנאי שירות, שתפקידה להסתובב בכיתות ובמסדרונות ולראות אם נקי או לא נקי.

    כמפורט כבר לעיל, אב הבית, מפקחת תנאי השירות, נהלי הנקיון, מידע אודות הפוליש שנעשה יום לפני האירוע – כל אלה לא הובאו כראיות ונותרנו עם אמירות כלליות של העדה שאינה מצויה בפרטים.

13. מטעם הנתבעות 2-3 הוגש תצהירה של הגב' קארין קטן, העדה פרטה בתצהירה שהיא מנהל כוח האדם בחברה מאז יולי 2010 וכי בשנת 2010 הנתבעת-2 הפעילה את הקפיטריה אצל הנתבעת-1, כאשר המדובר בעגלת קפיטריה ומקררי שתיה ומזון מאחורי הדלפק.

    העדה הדגישה שעל מקרה התאונה נודע לנתבעת-3 לראשונה עם קבלת ההודעה לצד השלישי ולא נעשתה כל פניה קודמת בקשר לתאונה או לבעיה כלשהי בהפעלת הקפיטריה. לטענת העדה בפועל, הנתבעת-3 לא הייתה האחראית על הניקיון במתחם בו היו השולחנות והכיסאות, בחלל הפתוח באזור הקפיטריה לרבות מעבר לדלפק, אלא הייתה אחראית על הניקיון מאחורי הדלפק בלבד, כאשר מקררי השתייה והמזון היו מאחורי הדלפק ולקהל לא הייתה גישה למקררים אלא לעובדי הקפיטריה.

    במסגרת החקירה הנגדית הוצגו לעדה אותן התמונות של המקום נ/3 ו- נ/4 והעדה סרבה לזהות את המקום בתמונה נ/3 כאשר בתמונה זו לא היה שילוט של "קופי טיים" והייתה כוס של חברת "עלית", וטענה, כי היא צריכה שילוט של קופי טיים. לגבי התמונה נ/4, השיבה העדה שאינה יודעת אם זה הדמיה.

    העדה אישרה את ההסכם בין הצדדים והשיבה כי חתמו על ההסכמים המנכ"לים של שתי החברות. כאשר נשאלה אם במועד התאונה הפעילה הנתבעת-2 את המקום השיבה, כי מבחינת התאריכים, זה צמוד למועד בו הם יצאו, לפי החוזה הם לכאורה עדיין היו שם.

    העדה שבה על הגרסה, כי החלק הקדמי של העמדה בו עומדים האנשים אינו באחריות הנתבעת-2, ולמרות האמור בהסכם, אם משהו היה מתלכלך שם היו פונים לניקיון של המכללה. לשאלה איך היו שומרים על הניקיון השיבה שהיו מנקים בבוקר, בסגירה ואם אחד העובדים שפך משהו מאחורי הדלפק העובד היה נוהג לנקות. העובדים בפועל לא ניקו, רק דאגו שיהיה נקי ללקוחות. העדה השיבה שאין דו"חות תחזוקה כתובים.

14. בחינת העדויות שנשמעו, ובשים לב להתרשמות מן התובעת, אישיותה ומהימנותה, מסירה כל ספק, מכך שאכן התובעת נפלה ונחבלה בידה ביום האירוע במתחם הקפיטריה בשטח הנתבעת-1. טענה זו הוכחה כדבעי בעדותה של התובעת שנתמכה בעדות חברתה הגב' מורן שהייתה עמה והייתה עדת ראיה לארוע, כן נתמכה העדות בדווח מיידי ומפורט למקום עבודתה של התובעת בפרוייקט "פרח" במכללה ובעדות בעלה של התובעת שבא לאסוף אותה מן המכללה לטיפול רפואי, כמו גם בעצם הטיפול הרפואי שקיבלה. הנתבעות לא סתרו את הראיות בהקשר זה בשום דרך. די בכל אלה על מנת לקבוע כי אכן נפלה ונפגעה.

    עוד ניתן לקבוע, כי התיאור שנתנה התובעת לאופן הנפילה והפגיעה הוא תיאור מהימן שלא נסתר שנתמך גם הוא בעדות הגב' מורן, ומשכך הדברים דברי אמת הם – בהתאם לעדות התובעת, כמפורט כבר לעיל, התובעת עמדה בתור בקפיטריה, הסתובבה כדי לומר שלום לחברה החליקה, עצרה את הנפילה ביד ימין, החליקה שוב ושוב עצרה את הנפילה ביד ימין וכך נפגעה. בהתאם לעדות התובעת המקום החליק מאוד, כמו קרח והיא הרגישה שאין חיכוך, אלא יש גורם מחליק, כמו שמן, קפה נוזל, אף שלא בחנה ומשכך גם לא ראתה בזמן אמת קיומו של נוזל כזה וכן לא נטען כי בגדיה נרטבו או התלכלכו.

    אכן, כאשר התבקשה התובעת בעדותה לסמן על תשריט את מקום התאונה וכך גם התבקשה הגב' מורן שהייתה עדה לתאונה, העדות לא סימנו בדיוק את אותו המקום, ואולם לאי התאמה זו איני רואה לתת משקל של ממש, שעה ששתיהן נתנו תיאור ומיקום זהה לתאונה וכאשר מעדותן עולה כי התקשו להבין את מבנה התשריט.

    כמו כן, יכול וקיימים ניאונסים כאלה ואחרים בעדות התובעת ובעדות הגב' מורן כמפורט בסיכומי הנתבעות, אך אין באלה כדי לפגוע במהימנות הדברים – התובעת נתנה תיאור מדויק של דרך הנפילה ושל תחושותיה ומה שארע, התובעת הדגישה שחשה שהיא כאילו מחליקה על קרח מה שמלמד על קיומו של גורם מחליק במקום. העדויות של התובעת ושל הגב' מורן בהקשר זה הגיוניות, לא מוגזמות ולא מתואמות - כך התובעת לא טענה כי ראתה מפגע ברור אלא סיפרה על מה שחשה, באופן דומה הגב' מורן שבה והשיבה כי אינה זוכרת אם היה נוזל במקום, אלא תארה מה שאכן ארע למיטב זיכרונה.

    אדגיש, כי עדות התובעת אינה עדות יחידה, שכן הגב' מורן נכחה בעת התרחשות התאונה, מדובר במי שעבדה עם התובעת באותה עת, התרשמתי מעדותה ואין לי ספק שלא התגייסה לטובת התובעת להעיד עדות שקר אך ורק כדי שהתובעת תוכל לתבוע את המכללה בגין הנזק שנגרם לה. השאלה היותר מורכבת היא האם נסיבות אירוע התאונה, כמתואר לעיל מקימות אחריות מצדן של הנתבעות.

15. התביעה נשוא תיק זה נשענת בעיקרה על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות, כידוע, שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הפרטני, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן: "עניין ועקנין")).

    בענייננו, הנתבעת-1, הינה בעלת השליטה והמחזיקה במקרקעין בהם ארעה התאונה, וכבעלת השליטה והפיקוח במקרקעין חלה עליה חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006) ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) ועניין ועקנין לעיל).

    הנתבעת 2, קיבלה לידיה את החזקה במקום והפעילה במקום עסק, התובעת נפלה כאשר עמדה בתור לקנות בעסק אותו הפעילה הנתבעת-2, בנסיבות אלה וודאי שקיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעת-2 כלפי לקוחותיה.

    על מנת להסיר כל טענה, אבהיר, כי מן העדויות כמו גם מן החוזה שהוצג עלה בעליל, כי הנתבעת-2, היא זו שהפעילה את הקפיטריה במקום ביום האירוע. לו רצתה הנתבעת-2, להוכיח אחרת היה עליה להביא ראיות בעניין, דבר שלא נעשה. נהפוך הוא. העדה מטעם הנתבעת-2, אישרה כי על פי החוזה הם אלה שהפעילו את המקום.

    חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת כידוע על פי מבחן הצפיות, כל אחת מן הנתבעות צריכה ויכולה הייתה לצפות שאם המקום לא יעמוד בתקנים, יהא מלוכלך או רצוף מפגעים הלקוחות עשויים להיפגע, במיוחד בשים לב לסוג המרצפות שאינו עומד בתקן, לכך שבוצע פוליש במקום יום קודם ולטיב העסק הפועל במקום, המוכר מזון ונוזלים וניתן לצפות שפיכה והצטברות לכלוך. בעל מקרקעין סביר ומחזיק מקרקעין סביר יכולים לצפות את הסיכון הכרוך בכך, ביחוד שעה שמדובר במקום בו מתאספים סטודנטים רבים לאורך כל שעות היום, ועליו לנקוט את הפעולות המתחייבות על מנת למנוע מפגעים ולשמור על בטיחות הלקוחות.

    ודוק. אין די בקיומו של סיכון כשלעצמו כדי להגיע למסקנה לפיה הנתבעות התרשלו. לא בכל פעם שקיים מפגע בדרך – פירוש הדבר בהכרח שמי החזיק בה – התרשל. זאת משום ש"מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (עניין ועקנין הנ"ל). כדי לבחון את שאלת ההתרשלות, יש לבחון מהם האמצעים הסבירים בהם יכלו הנתבעות לנקוט כדי למנוע את הסיכון שנוצר. כך, בעניין ועקנין, קבע בית המשפט העליון כי "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה". בענייננו, יש לבחון אם כן האם הוכח שהיה על הנתבעות לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את הסיכון (שלא ברורה עד תום מהותו) וכי הן נמנעו מלנקוט אותם.

    עוד יש להקדים ולברר האם בכלל הוכח קיומו של מפגע? לטעמי בעדות התובעת בנוגע לאופן הנפילה, כאשר התובעת מתארת מצב של העדר חיכוך והחלקה פעמיים כאילו על קרח, אליה מצטרפת תוצאת הבדיקה של מכון התקנים שלא נסתרה, לפיה מקדם החיכוך במרצפות במקום אינו עומד בתקן, אליהן מצטרפת עדות הגב' אדלשטיין כי יום קודם בוצע פוליש במקום, מביאה לידי מסקנה, כי התובעת לא נפלה סתם כך מאחר שהעזה להסתובב במהלך עמידה בתור או כי נעלה נעליים מחליקות (שהרי הייתה מחליקה קודם לכן), אלא משום שעל הרצפה במועד הרלוונטי היה גורם או הצטברות גורמים שגרמו לה להחליק פעם אחר פעם. העובדה שהתובעת החליקה פעמיים מחזקת את המסקנה שאכן היה גורם או הצטברות גורמים מחליקים על הרצפה. תוצאת הבדיקה של מכון התקנים מוסיפה ומבהירה כי יש דברים בגו, הרצפה במקום אכן לא עומדת בתקן ובהקשר זה אין נפקא מינה אם הבדיקה נעשתה בדיוק במקום בו החליקה התובעת או במקום סמוך. עוד יש להוסיף, את התמונות שהציגה התובעת, אמנם לא מדובר בתמונות מאותו היום, אך יש בהם לבטח להציג מצב אפשרי של רצפת הקפיטריה, כאשר בהחלט דברים יכולים להישפך ולהוות גורם מסכן. כן קיים תצהירה של הגב' אדלשטיין, לפיו הייתה עדה למקרים רבים שעל הרצפה שסמוכה ומובילה לקפיטריה וממנה, נשפכו לא פעם נוזלים כמו מים, קפה וכיוצ"ב, אשר לא נוקו.

    האם נקטו הנתבעות 1 ו- 2 אמצעים סבירים למנוע את הסיכון? לשאלה זו לא ניתנה תשובה. הנתבעות לא הביאו ראיה כלשהי על מנת לשכנע שהמקום עומד בתקנים ואף שנאמר כי קיימים דו"חות בטיחות, קיים אב בית וקיים פיקוח - דבר לא הוכח, לא הוכחה שגרת הניקיון במקום, לא הוכח פיקוח על שגרת הניקיון במקום, כל שהוכח שכל אחת מן הנתבעות סבורה שהאחרת היא זו האחראית לניקיון במקום מה שאולי הביא לכך שדבר לא נעשה. הגם שלא ניתן לשלול קיומם של מפגעים שלא ניתן למנעם ולא ניתן לחייב בעל מקרקעין ומחזיק בו בשל כל מפגע רגעי באשר הוא, על מנת שתוסר האחריות על בעל המקרקעין והמחזיק להוכיח נקיטת אמצעים סבירים - במקרה דנן לא הוכח דבר.

    הימנעות הנתבעות מלהביא כל ראיה להוכיח את פעולותיהן על מנת לשמור על רחבת הקפיטריה נטולת מפגעים, פועלת כנגדן, על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר להימנעות מהבאת הראיות לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות.

16. בהקשר לנטל המוטל על הנתבעות, ניתן להקיש מדברים שקבע בית המשפט בעניין אחריותן של רשויות מקומיות למפגעים בשטחן – בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99), קבע בית המשפט בהקשר זה (ההדגשה לא במקור – א' מ') -

    "מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על העירייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין. יפים לענין זה דברי הנשיא שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 347, במקרה הדומה להפליא בנסיבותיו לענייננו (הגם ששם המדובר במפגע במדרכה שנבע בהצפה ממערכת הביוב):

    ... נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד העירייה ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה הייחודית של העירייה של הנעשה במערכת הביוב, אשר על הטיפול בה היא מופקדת.

    הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...

    תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725-(726"

    בית המשפט שם סקר את הראיות שהובאו על ידי העירייה וקבע, כי העירייה לא עמדתה בנטל שכן העירייה לא הצליחה להוכיח שהיה בידה מנגנון סביר לתחזוקת המדרכות, לאיתור התקלות בהן ולתיקונן. הוסיף בית המשפט שם וקבע, כי על העירייה גם להוכיח, שהיא נוקטת צעדים לאחזקה ולסילוק המפגעים באופן יעיל וסביר מייד עם גילויים, תוך הקצאת משאבים ראויים לכך; בית המשפט שם התייחס לכך שהעירייה לא הראתה, כי נקטה צעדים במסגרת התקציבים שלה לסילוק הבעיה באופן יסודי ואף לא טענה ולא הוכיחה שהליקויים הקיימים אינם ניתנים לתיקון במסגרת האמצעים העומדים לרשותה, היא גם לא הצביעה על דרכים אחרות, שניתן היה לנקוט כדי למנוע נזק מהמשתמשים בדרך. מסקנת בית המשפט הייתה, כי העירייה שם לא הרימה את הנטל שהועבר אליה, ומכאן, אחריותה בנזיקין על פי עילת הרשלנות.

    הדברים יפים בבחינת קל וחומר לענייננו, התובעת הצליחה להעביר אל כתפי הנתבעות את נטל הבאת ראיות, שעה שהוכיחה שהחליקה בנסיבות המלמדות על קיומו של גורם חיצוני שגרם להחלקה, הוכיחה שהרצפות אינן בתקן, הוכיחה שיום קודם נעשה פוליש במקום והוכיחה את מצב הרצפות בהזדמנות אחרת.

    למול הראיות שהביאה התובעת לא הובא דבר קונקרטי מצד הנתבעות, אלא למדנו כי כל אחת מן הנתבעות סבורה שעל האחרת לדאוג לניקיון ולא הובאה ראיה לגבי שגרת נקיון מוסדרת בשעות בהן פועלת הקפיטריה, במיוחד כך כאשר העדה מטעם הנתבעת-2, הדגישה שהעובדים שלה לא מנקים את השטח מאחורי הדלפק והיא פונה למכללה ולהיפך, העדה מטעם הנתבעת-1, השיבה שאם יש מפגע היא פונה לנתבעת-2.

    הנתבעות טענו, כי למדו על קיומה של התאונה באיחור, דבר שהקשה עליהם לבסס את נסיבות הארוע. אשר לנתבעת-1, קיים דיווח של התובעת ביום התאונה למקום עבודתה בפר"ח, הנמצא אצל הנתבעת-1 ושייך לה, כך שקשה לבוא אל התובעת בטענה, אשר לנתבעת-3, אכן נודע לה על התאונה באיחור ואולם לא שוכנעתי שהדבר מנע ממנה לאסוף ולהביא ראיות כלליות בנוגע לשמירה על הניקיון במקום להבדיל מעצם התאונה עצמה. כזכור, הנתבעת-3 טענה שלא היה כלל תפקידה לשמור על הניקיון במקום וטענה דומה השמיעה הנתבעת-2, כך שלא נמנע מהן דבר.

17. מן המקובץ עולה, כי שעה שהנתבעות לא הביאו שמץ של ראיה על מנת להוכיח את הפעולות שהן מבצעות על מנת לדאוג לניקיון שטח הקפיטריה ולבטיחות הלקוחות ולא הוכיחו דבר מן המוטל עליהן לרבות עמידת המקום בתקני בטיחות בהתאם לדו"חות בטיחות שנטען, כי נמצאים בידן, בשים לב לעדות התובעת בנוגע לאופן הנפילה, לתמונות שתעדו את המקום, לבדיקה של מכון התקנים שהצביעה על חריגה מן התקן, לפוליש שבוצע במקום יום קודם - אין לי אלא לקבוע כי התובעת עמדתה בנטל המוטל עליה במישור האזרחי להוכיח את אחריותן של הנתבעות על פי עוולת הרשלנות.

    בשים לב לקביעה זו אין צורך לדון בטענת העברת הנטל בהתאם לכלל של ה"דבר מדבר בעדו", בהתאם לטענת התובעת. ככלל, הנטל הראשוני בנסיבות המתוארות בתביעה, מוטל על התובע, התובעת הייתה במקום ויודעת את נסיבות נפילתה, כפי שגם פורט והוכח במסגרת התביעה.

    השאלה הבאה שיש לברר היא על מי מן הנתבעות רובצת האחריות, הכל גם בשים לב להסכם בין השתיים.

    חלוקת האחריות

18. כזכור, כל אחת מן הנתבעות טענה, כי האחריות נופלת על האחרת, עד שניתן היה להתרשם שיכול והלכה למעשה נוצר ואקום בגדרו יכול ואף אחת לא עשתה דבר בנוגע לתחזוקת שטח הקפיטריה ונקיונו לפחות בשעות הפעילות.

19. את היחסים בין הנתבעות מסדיר ההסכם שנחתם ביניהן, שצורף לראיות הנתבעת-1 והוארך לשנה נוספת. לא יכול להיות חולק כי התאונה ארעה בעת שהנתבעת-2, אחראית על המקום, על פי מכתב הארכת ההסכם, כאשר בהתאם להארכה זו, הנתבעת-2 אמורה לשהות במקום עד ליום 20/10/10 שעה שהתאונה ארעה ב- 12/10/10. הנתבעת-2, לא הוכיחה שעזבה את המקום קודם לסיום ההסכם.

    בהסכם מכונה הקפטריה כ"אספרסו בר" והנתבעת-2, הינה "המפעיל", השטח של האספרסו בר בהתאם להסכם משתרע על שטח של 50 מ"ר ומתוחם בתשריט המצורף, הכולל את המקום בו עמדה התובעת בתור לרכישה ומשכך, הטענה של הנתבעת-2, כי אחריותה משתרעת רק בנוגע לשטח שמאחורי הדלפק, אינה מתיישבת לכאורה עם הוראות ההסכם.

    בסעיף 2.3. להסכם, הצהירה הנתבעת-2, בין היתר, כי בחנה את כל התנאים והנסיבות הקשורים בניהול ובהפעלה של האספרסו בר וסביבתו, דרכי הגישה, התשתיות, הציוד והריהוט וכן כוח האדם והיקף העבודה שידרשו לניהולו והפעלתו של המקום וקיום התחייבויותיה בחוזה.

    בסעיף 2.4 הצהירה הנתבעת-2, כי קיבלה לשביעות רצונה המלאה כל מידע שביקשה הנובע או כרוך בביצוע ההתחייבות בחוזה.

    בסעיף 2.6. הובהר כי הנתבעת-2, לא תהא רשאית לבסס שום תביעות כספיות כלפי המכללה עקב אי ידיעת או הכרת תנאי או נסיבות כלשהן הקשורות במבנה האספרסו בר או בתשתיות, או נסיבה כלשהי הקשורה בציוד או בניהול ובהפעלה של האספרסו בר.

    סעיף 7.1 להסכם מבהיר כי לצורך ניהול המקום הועמדו לרשות האספרסו בר בין היתר חלל ישיבה בלובי הכולל 20 שולחנות ו- 80 כסאות.

    בסעיף 8.2 להסכם התחייבה הנתבעת-2 לאפשר לממונה מטעם הנתבעת-1, או מי מטעמו לפקח על האופן בו הנתבעת-2 מקיימת את התחייבויותיה בחוזה לרבות רמה נאותה של היגיינה, ניקיון ואיכות השירות.

    סעיף 10 להסכם עוסק בשמירת הניקיון ומניעת מטרדים ובהתאם לסעיף זה, הנתבעת-2, התחייבה להיות אחראית לנקות בסוף כל יום עבודה ביסודיות את האספרסו בר וציודו. כן התחייבה הנתבעת-2: "לקיים ולשמור בהתמדה באספרסו בר ובסמוך אליו תנאי בטחון, בטיחות וגהות, תברואה ונקיון נאותים לשביעות רצונה המלאה של המכללה, בהתאם להוראות כל דין ורשות מוסמכת".

    סעיף 15 כולו עוסק בפיקוח של הממונה מטעם הנתבעת-1, על הפעלת ההסכם, כאשר לממונה ניתנו סמכויות נרחבות של פיקוח ומתן הוראות. בהתאם לסעיף 15.4 בסוף כל חודש קלנדרי, יגיש הממונה למכללה עם העתק לנתבעת-1, דו"ח ובו פירוט הבדיקות שביצע במהלך אותו חודש ביחס לאופן הניהול וההפעלה של האספרסו בר וקיום התחייבות הנתבעת-1 – מיהו הממונה? מה תוכנם הדו"חות שהוגשו? והאם היו הערות כלשהן על ניקיון סביבת האספרסו בר? עובדות אלה לא נדונו ולא התבררו במשפט.

    סעיף 17 להסכם עניינו אחריות בנזיקין והוא קובע כדלקמן (ההדגשה לא במקור – א' מ'):

    "המפעיל יהיה אחראי לכל תאונה ו/או חבלה ו/או נזק ו/או אבדן ו/או הוצאה, בין נזקי גוף ובין נזקי רכוש, שיגרמו למכללה ו/או לעובדיה ו/או לכל הפועל בשמה או מטעמה ו/או לתלמידים ו/או למבקרים בקריית החינוך ו/או לכל צד שלישי אחר כתוצאה מכל הפרה של התחייבויות מבין התחייבויותיו שבחוזה זה ו/או כתוצאה ממעשה ו/או מחדל תוך כדי ו/או עקב ביצוע התחייבויותיו עפ"י חוזה זה ו/או ניהול ו/או הפעלת האספרסו בר, לרבות כתוצאה ממעשה ו/או מחדל כאמור של המפעיל, עובדיו וכל מי שנתון למרותו ו/או פועל בשמו ו/או מטעמו, והמפעיל ינקוט בכל הצעדים והאמצעים הדרושים למניעת כל נזק, אובדן או תוצאה כאמור.

    בחתימתו על חוזה זה המפעיל משחרר לחלוטין ומראש את המכללה, עובדיה, שלוחיה וכל הפועל בשמה ומטעמה מכל אחריות וחבות בגין ו/או בקשר לכל תאונה, חבלה, נזק, אבדן ותוצאה כאמור ברישת סעיף זה לעיל".

    בסעיף 17.3 להסכם מחויבת הנתבעת-2 לפצות את המכללה או הניזוקים בגין כל נזק, אבדן או הוצאה שהיא אחראית להם כאמור בסעיפים הקודמים.

    סעיף 18 להסכם עניינו ביטוח, והוא קובע, כי הנתבעת-2 מתחייבת להחזיק בתוקף, על חשבונה, פוליסת ביטוח לכיסוי מלא של אחריותה האמורה בסעיף 17, בנוסח שצורף לחוזה.

    נספח ה' להסכם הינו אישור בדבר עריכת ביטוחים, כאשר סעיף 3.6 א' קובע, כי שם המבוטח מורחב לכלול את המכללה בגין אחריותה כבעלת הזכויות באספרסו בר, בגין אחריות למעשה או מחדלי המפעיל. סעיף 3.6 ב' קובע, כי הביטוח כולל אחריות צולבת בין יחידי המבוטח. סעיף 3.6 ג' קובע, כי רכוש המכללה יחשב לרכוש צד ג' לעניין פרק זה פרט למקום בו עבדו בפועל.

    נספח ג' להסכם עניינו תחזוקה וניקיון, והוא מטיל על הנתבעת-2 חובה ברורה לדאוג לנקיון האספרסו-בר, לרבות ניקיון הרצפה, שעה שנקבע כי על המפעיל להפיק לכל אורך שעות הפעילות על ניקון הרצפה, כאשר המכללה או נציגיה רשאים לדרוש מהמפעיל לבצע ניקיון של משטח או אזור והמפעיל יענה לדרישה במהירות.

20. הווה אומר, בהתאם להסכם בין שתי החברות, לא יכול להיות ספק כי הנתבעת-2, היא זו האחראית לנקיון במקום, והיא זו האחראית לכל נזק הנובע מהפרה של התחייבויותיה בחוזה ועל כל חבות של הנתבעת-1, שנובעת מאותה הפרה של התחייבויות.

    יחד עם זאת, על אף לשונו הדרקונית מאוד של החוזה כמו גם של פוליסת הביטוח, הנתבעת-2, אינה יכולה להיכנס בנעלי הנתבעת-1, בכל הקשור לחובת הפיקוח המוטלת על הנתבעת-1, חובה שיש לה גם ביטוי בהסכם ובכל הקשור למבנה היסודי של הרצפה שהוכח שאינו עומד בתקן. חובת הפיקוח ומבנה הרצפות אינם בגדר התחייבויות הנתבעת-2, הנובעות מן החוזה.

    כפי שקבעתי לעיל, מהראיות שנשמעו עלה שהתאונה התרחשה משילוב של גורמים שעניינם רצפה שאינה עומדת בתקן, מפגע שגרם להחלקה, כמתואר על ידי התובעת ויכול שגם פוליש שנעשה יום קודם, על ידי עובדי הנתבעת-1. כמפורט כבר לעיל, הנתבעות לא הרימו את נטל הראיה שעבר לכתפיהן לסתור איזה מן הגורמים. בנסיבות העניין, סביר לקבוע שעיקר הכשל מקורו במפגע נקודתי במקום עמידת התובעת, שאם לא כן היו כל באי הקפיטריה מתחלקים ונופלים, דבר שאין מחלוקת כי לא התרחש. בשים לב להוראות ההסכם מפגע נקודתי זה נמצא באחריות הנתבעת-2, מכוח חובותיה לנהל ולדאוג לנקיון הקפיטריה, הנתבעת-2, לא שכנעה שנקטה באמצעים סבירים לעשות כן. משכך עיקר האחריות מוטל על כתפיה.

    כמפורט כבר לעיל, על אף האמור, ועל אף הוראות הפוליסה, גם על הנתבעת-1, מוטלת אחריות עצמאית, שנובעת מחובות הפיקוח שקיימות לה על פעילות הנתבעת-2 ואחריותה למצב המרצפות שאינן עומדות בתקן בשטח שבחזקתה, כמו גם אחריותה כלפי תלמידי המכללה ועובדיה. הנתבעת-2, לא שכנעה שנקטה באמצעים סבירים על מנת לעמוד בחובות הפיקוח ואף לא הציגה כל נתון הסותר את תעודת הבדיקה של מכון התקנים, לרבות לא דו"חות בטיחות עצמאיים שבוודאי נמצאים ברשותה. אחריות זו המוטלת על הנתבעת-1, אינה נובעת מהפרת החובות של הנתבעת-2, ולפיכך אינה נכנסת בגדר סעיף 17 להסכם ואינה מכוסה בפוליסת הביטוח שהוצאה.

21. בנסיבות העניין ובשים לב להוראות ההסכם ונוסח פוליסת הביטוח, אני מחלקת את האחריות כך שעל הנתבעת-1, מוטלים 20% אחריות ועל הנתבעת-2 – 80% אחריות.

22. הנתבעות טוענות כי על התובעת מוטל אשם תורם משמעותי, לפיכך יש עתה בטענה זו.

    אשם תורם

23. הנתבעות טוענות לקיומו של אשם תורם לתובעת, שהייתה אמורה לשים לב למקום עמידתה ותנועותיה. הנתבעות טענות שבחינת גרסאות הגב' מורן והתובעת מצביעה על אפשרות שהתובעת הסתובבה במקום הסתבכה ונפלה ומכל מקום מדובר בתובעת שעיניים בראשה והיה מצופה ממנה לכל הפחות כי תשים לב לאופן הליכתה ודרכה ותימנע מלדרוך במקום רטוב. לטענת הנתבעות לתובעת אשם תורם בשיעור של 50% לפחות. התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם, כאשר לא עשתה כל תנועה מפתיעה ואפילו לא הבחינה בקיומו של מפגע.

24. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

    בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר בתאורה מלאה, בסביבה המוכרת לתובעת, התובעת עצמה טענה שעברה במקום מאות פעמים. הנחת התובעת בעדותה, הייתה, כי למרות שלא הבחינה בקיומו של מפגע, היה מפגע כזה, שגרם לה להחליק, כאשר התובעת הדגישה שחשה שאין כל חיכוך והיא החליקה פעמיים. בנסיבות העניין, בשים לב להיכרות עם המקום, בשים לב לתמונות שצילמה התובעת, מהן ניתן להתרשם כי ככל שקיימים מפגעים ניתן להבחין בהן ומתוך הנחה שלו הייתה התובעת בוחנת את מקום עמידתה יכלה להבחין במפגע, הוגן להשית עליה אשם תורם.

    כך במיוחד, כאשר לפי תצהירה של הגב' אדלשטיין, העדה מטעם התובעת הייתה עדה למקרים רבים שעל הרצפה הסמוכה והמובילה לקפיטריה וממנה, נשפכו לא פעם נוזלים כמו מים, קפה וכ"ו שלא נוקו. אם כך הוא המצב, קל וחומר שהתובעת אמורה הייתה להיזהר בצעדיה ולבחון את הסביבה בה היא עומדת.

    בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת יהא מתון בהתחשב שלא שמצופה מלקוח של הקפיטריה ללכת כשעיניו בקרקע, וממילא על הנתבעות הייתה החובה העיקרית להעמיד לטובת הלקוחות מקום נטול מפגעים.

    בנסיבות שהוברר אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על 20%.

25. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

    מצבה הרפואי של התובעת

26. לאחר התאונה הזעיקה התובעת את בעלה, פנתה לקופת חולים, שם הופנתה לעשות צילום ביד, ולאחר מכן הלכה לנוח בביתה, משהכאבים למחרת היום גברו, שבה לקופת החולים והופנתה לבית החולים שם אובחן כי הינה סובלת משבר מורכב בעצם המסרק הרביעי בכף יד ימין והתובעת אושפזה לצורך ניתוח.

    בתאריך 14/10/10 עברה התובעת ניתוח במסגרתו נעשה שחזור וקיבוע השבר באמצעות פלטה וברגים תחת הרדמה כללית וידה קובעה בגבס למשך שלושה שבועות. התובעת אושפזה למשך יומיים ולאחר מכן קיבלה חודש ימים מחלה.

    לטענת התובעת לאחר הניתוח סבלה מכאבים חזקים מאוד וכן מהפרשות מאיזור הניתוח, נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי ועיסוק ובמהלך הזמן החלה לסבול מחולשה, חוסר תחושה ורדימות בכף יד ימין.

    בצילום ביקורת שנעשה, הסתבר, כי הפלטה שהותקנה לתובעת בניתוח הייתה ארוכה מדי, ועל כן בתאריך 11/5/11 נזקקה התובעת לניתוח נוסף בכף יד ימין לצורך הוצאת הפלטה והברגים. גם לאחר הניתוח השני נזקקה התובעת לטיפולי ריפוי בעיסוק אשר לטענתה הגבילו עוד יותר את תנועות כף יד ימין, החמירו את הכאב ותחושת חוסר התחושה ביד.

    חופשת המחלה של התובעת הוארכה עד ליום 12/12/10. בתום חופשת המחלה, שבה התובעת לטענתה בהדרגה לעבודתה בפר"ח ובלימודיה אקדמיים וקיבלה הקלות בבחינות.

27. התובעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר מרדכי ויגלר, מומחה בכירורגיה אורתופדית וכף יד. המומחה סקר את מצבה של התובעת וקבע, כי יש כיום אמנם טווח תנועה מלא באצבע 4, למעט הגבלה מסויימת במפרק, אך התובעת נותרה עם חולשה והשפעה על כושר הפעולה, כולל קושי בכתיבה ופעולות יומיומיות. ד"ר ויגלר קבע, שלתובעת נכות בשיעור 10% על-פי סעיף 35 (1) (ב) תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), עוד קבע המומחה כי למרות שהתובעת סובלת מירידה בתחושה ביד, אינה זכאית בגין פגימה זו לנכות בהתאם לתקנות.

28. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' נרובאי. פרופ' נרובאי סקר את הטיפול הרפואי שקבלה התובעת, את תלונותיה ואת תוצאות בדיקתו וקבע, כי בבדיקה התנועתיות של פרק כף היד ושל האצבעות מלאה, כוח של היד תקין ואין דלדול שרירים. המומחה ציין, כי התובעת מוסרת על הפחתה בתחושה שלא מתאימה למפות הנוירולוגיות המוכרות, מה גם שבצילום רנטגן נראה שהציר התחבר באופן תקין. בנסיבות אלה קבע המומחה, שאין שום אפשרות לקבל את חוות דעתו של ד"ר ויגלר, המציין אף הוא תנועה מלאה באצבע 4 ואולם התרשם מירידת כוח ביד, לטעמו של פרופ' נרובאי בעת בדיקתו שלו, אין שום ירידת כוח וגם לא אמורה להיות כזו, שכן השבר התחבר בציר תקין, אין שום פגיעה בגידים או בשרירים של היד, התנועתיות של כל המפרקים מלאה, מה גם שלפי התקנות, על קשיון נוח באצבע יש להעניק לכל היותר מחצית מן הנכות שנקבעה. לאור האמור, קבע פרופ' נרובאי כי לתובעת לא נותרה כל נכות.

29. הצדדים בחרו שלא לזמן את המומחים לחקירה על חוות דעתם. לנוכח העובדה שנותרו במחלוקת לעניין הנכות גם לאחר דיון ההוכחות ומשלא ניתן היה להכריע בין המומחים רק בהסתמך על חוות הדעת, הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

30. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דוד גודווין, סקר את מצבה הרפואי של התובעת ופרט את תלונותיה על כאבים בכף יד ימין, בעת חילופי מזג אויר או הבדלי טמפרטורה, התובעת טענה שעקב כאבים היא מתקשה לכתוב יותר מ-5 דקות. כמו כן, התלוננה התובעת שקיימת ירידה בתחושה בין אצבעות 4 ו-5 בגב כף יד ימין, שהיא מתקשה לתפקד כעקרת בית עקב ירידה בתפקוד היד הימנית.

    המומחה פרט, שבבדיקתו לא מצא הגבלה בתפקוד האצבעות או האגודל, אך קיימת הגבלה בתנועות שונות בשורש כף היד, כמו כן, סובלת התובעת מירידה בתחושה בחלק מגב כף היד הימנית. המומחה ציין שאינו מסכים עם חוות דעתו של פרופ' נרובאי – אכן תנועות האצבעות כולל אצבע רביעית מלאות, אך קיימת ירידה בתנועות של שורך כף יד ימין לעומת יד שמאל ולפי תפקודו קיימת ירידה בתפקודה של היד הימנית לעומת תפקודה של היד השמאלית. משכך, מסכים המומחה עם ד"ר ויגלר כי יש להעניק לתובעת 10% נכות לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה הוסיף, שאינו מצפה שיחול שיפור במצב היד הימנית, איננו ממליץ על עבודה הדורשת שימוש פיזי בידיים, אינו סבור שבעתיד תזדקק התובעת לטיפולים נוספים.

31. למען שלמות התמונה יצויין, כי במוסד לביטוח לאומי, בהתאם לנתונים שהוצגו לד"ר גודווין, נקבעו לתובעת 10% נכות.

32. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). לאחר שבחנתי את חוות דעתו המעמיקה של המומחה מטעם בית המשפט, את תוצאת בדיקתה הפיזית של התובעת, את המסמכים הרפואיים ובשים לב לעדותה של התובעת, איני מוצאת כל הצדקה לחרוג מקביעת המומחה בנוגע לנכות הרפואית האורתופדית בגין התאונה. המומחה שקל את כל הנתונים לרבות תלונותיה של התובעת, תוצאות הבדיקות ותוצאות בדיקתה הפיזית, המומחה הסביר בדיוק במה מתבטאת נכותה של התובעת תוך שהוא מבהיר מה המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית. שוכנעתי, כי מצבה הרפואי של התובעת מתאים לשיעור הנכות הרפואית שקבע.

    עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה, מתייחסת למצבה התפקודי של התובעת, משכך, יש לדון בשלב זה, בפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת.

    הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת

33. בתצהירה פרטה התובעת, כי גם כיום היא ממשיכה לסבול מחוסר תחושה, מכאבים ומהגבלות בתנועות שורש כף יד ימין. התובעת פרטה שהיא מתקשה בתפקוד יד ימין בעיקר לאחר כתיבה ממושכת מעבר למספר דקות. התובעת הוסיפה עוד שהיא מוגבלת מאוד בפעולות פשוטות כמו פתיחת בקבוקים, פתיחת קופסאות שימורים, סחיטה, קושי בנגינה ממושכת ובהרמת משאות כבדים. עוד פרטה התובעת שהיא סובלת מנפיחות לאחר מאמץ, וכן סובלת במיוחד בחילופי עונות, ולפעמים בגלל הכאבים מתעייפת מהר ומושבתת מכל פעילות.

    התובעת הוסיפה שבעת התאונה עבדה בעבודות סטודנטיאליות, בחודש דצמבר 2012, התקבלה התובעת לעבודה בחברת "אקסטרימיו", לטענתה, בעבודתה שם סבלה מקושי בכתיבה ובעבודה מול מחשב ונפגעה יעילותה, משכך בחודש נובמבר 2013, פוטרה מעבודתה. התובעת צרפה לתיק מוצגיה מכתב פיטורין, דא עקא שסיבת הפיטורין אינה נקובה במכתב זה. עוד באותו חודש החלה התובעת עבודתה ברכזת השמה בחברת כוח אדם, לטענתה עבודתה כרוכה בכתיבה והקלדה רבה והיא מתקשה בה, דבר שמשפיע על שכרה.

    התובעת לא נחקרה בעדותה על מגבלותיה, פרט לכך שנשאלה האם היא מעסיקה עוזרת והשיבה כי היא מעסיקה את בעלה. בעדותה השיבה התובעת שבאותה עת אינה עובדת כיוון שהיא בחופשת לידה, אין בכוונתה לחזור לאותו מקום עבודה ואינה יודעת כמה זמן תהיה בחופשה, שכן בנה חולה אסטמה.

34. בעלה של התובעת פרט בתצהירו כי מאז התאונה אשתו אינה אותו אדם, היא כל הזמן מתלוננת על כך שסובלת מכאבים ביד ולכן קשה לה לעבוד. לטענת הבעל, אשתו מתקשה מאוד לבצע פעולות יומיומיות פשוטות כמו להרים חפצים כבדים, לערוך קניות, לשטוף כלים ולנקות את הבית, ולכן מאז התאונה הוא זה שנאלץ לבצע את עבודות משק הבית הקשות, עריכת קניות הדחת כלים ואף ניקיונות.

    בעדותו לא נשאל הבעל על האמור בתצהירו בנוגע למצבה התפקודי של התובעת, פרט לנושא הסעתה של התובעת לטיפולים רפואיים וציין, כי הסיע את התובעת פעמים רבות.

35. חברתה לעבודה הנוכחית של התובעת, הגב' שם טוב, מסרה בתצהירה, כי עבודתן כרוכה בכתיבה ובהקלדה מרובה, בשימוש בעכבר המחשב באופן רציף למשך שעות ארוכות, העדה ציינה שהתובעת מתלוננת לעיתים תכופות על כאבים בכף יד ימין ולא פעם היא מבחינה שהתובעת עוצרת הכל, לוקחת הפסקה מאחר ואינה יכולה להמשיך לכתוב ולהקליד במחשב. לטענת העדה, כאשר קר סובלת התובעת מכאבים עזים שמצריכים ממנה לקחת הפסקות תכופות יותר.

    בעדותה נשאלה העדה שאלה אחת בלבד – כיצד חתמה על תצהירה והעדה השיבה, כי עבדו יחד באחד הימים, התובעת הביאה לה את התצהיר, היא חתמה וזהו.

36. התובעת טוענת לנכות תפקודית של 20%, תוך שהיא מפנה לפסיקה רבה בה נקבעה נכות תפקודית שהיא גבוהה מנכות רפואית ומדגישה את מגבלותיה ואת קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט שאינו ממליץ על עבודה פיזית בידיים.

37. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]). קביעת הנכות התפקודית נעשית לגבי כל נפגע לגופו, בהתאם לנתוניו ואין בפסיקה פרטנית שקובעת נכות גבוהה יותר או נמוכה ויתר במקרה מסויים, כדי להכריע.

    בנסיבותיה של התובעת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאחר ששקלתי את תוצאות בדיקת המומחה המלמדות על הפרעה תפקודית בשיעור של 10%, אני קובעת כי שיעור הפגיעה התפקודית של התובעת זהה לשיעור הנכות הרפואית ומעמידה אותו על 10%.

38. כמפורט לעיל, המומחה מטעם בית המשפט מצא הגבלה תפקודית בשורש כף היד, פגיעה בתחושה והשפעת מאמץ על כף היד, המקנים 10% נכות. אפילו המומחה מטעם התובעת לא סבר שמצבה מצדיק נכות רפואית גבוהה יותר, מה שמלמד, שמצבה הרפואי הוא קל יחסית, וסביר לקבוע שכך גם המצב התפקודי. למקרא תצהיריהם של התובעת, בעלה וחברתה לעבודה, קשה שלא להתרשם ממגמה של האדרת הפגיעה התפקודית למצב שאינו מתיישב עם מצבה הרפואי של התובעת, כאשר שלושת המומחים קבעו שאין מגבלה בתנועות האצבעות וכי ציר השבר התחבר היטב.

    לגבי החברה, הגב' שם טוב, ניכר כי חתמה על נוסח תצהיר שהוכן לה ומשכך משקלם של הדברים מוגבל. התיאור של הבעל, כי בשל 10% נכות רפואית התובעת אינה אותו בן אדם, הינו תיאור מוגזם, שאינו מתיישב עם המצב הרפואי, כך גם התיאור שנתנה התובעת שוב ושוב בתצהירה למגבלותיה, עד כדי חוסר יכולת לישון בלילה כתוצאה מן הכאבים.

    כך במיוחד כאשר התובעת לא המציאה כל מסמך רפואי לאחר שנת 2011, המלמד על פניה כלשהי לקבלת מזור לכאבים כל כך קשים ואין תיעוד לטענות אלה אפילו במסמכים הרפואיים הקיימים, שהם יחסית קרובים למועד התאונה.

    כפי שהסתבר מקורותיה של התובעת מאז התאונה, התובעת מסוגלת לעבוד גם תוך שימוש בידיים, הגם שניתן להניח שהנכות מכבידה ולהכבדה זו עשויה להיות משמעות מסויימת בעבודתה של התובעת כמו גם בחיי היום יום. כפי שפרטה התובעת עצמה, היא השתלבה בעבודה לאחר התאונה, ולאחר שפוטרה השתלבה בעבודה נוספת גם בה היא עושה שימוש בידיה. לא הובאו מטעם התובעת נתונים המאפשרים לקבוע, שקיימת ירידה ממשית בשכר ששולם לתובעת עקב מצבה התפקודי. תלושי השכר שהציגה התובעת מלמדים על תשלום משכורות גבוהות יחסית, כולל תשלום שעות נוספות גלובליות בחברת "אקסטרימיו" ותשלום עמלות בחברת שקד בה עבדה, לא הוברר מה נגרע מן התובעת.

    משכך, בקביעת מגבלתה התפקודית של התובעת יש לתת את הדעת להשתלבות התובעת בעבודה לאחר התאונה, לעובדה שלא הוכחה פגיעה ממשית בהשתלבות בעבודה או בשכר ואולם אין להתעלם מן הפגיעה התפקודית שבאה כתוצאה מן המצב הרפואי המתואר בחוות הדעת ובראיות התובעת, כל זאת, ברוח הדברים שנפסקו בעניין גירוגיסיאן. כפי שמוכיחה התובעת בהתנהלותה עד כה וכפי שניתן להתרשם ממצבה, הגם שיכול שהמגבלות עקב התאונה משפיעות עליה בצורה מסויימת, התובעת עדיין מסוגלת להמשיך בעבודתה, ולמלא את כל משימותיה. גם אם תפקודה נגרע במידה מסויימת, לא ניתן לקבל את טענתה שהוא נגרע בשיעור גדול מנכותה הרפואית.

39. הנה כי כן, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, ובהתחשב במשמעות התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, כמו גם בגילה ומצבה הכללי, אני מוצאת שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי היא בשיעור של 10%.

    משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

40. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 21/8/1984.

    מועד התאונה: 12/10/2010.

    גיל התובעת בעת התאונה: 26 וחודשיים.

    גיל התובעת כיום: 32 ו- 11 חודשים.

    שיעור נכות רפואית: 10%.

    שיעור נכות תפקודית: 10%.

     

    הפסד שכר בעבר

41. התובעת לא צרפה תלושי שכר לתקופה שלאחר התאונה ואף לא העלתה טענה כי נגרמו לה הפסדי שכר. התלוש הראשון שצורף הוא לחודש ינואר 2013, לאחר שהתובעת התקבלה עבודה בחברת "אקסטרימיו". התובעת מבקשת לפסוק לה סכום גלובלי של 40,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר, לתקופה שממועד התאונה ועד תחילת עבודתה של באקטרימיו; סכום נוסף של 9,812, לתקופת עבודתה באקטרימיו, וסכום נוסף של 119,769 ₪ עד לעת הזו.

    מדובר בסכומים שלא עוגנו בדבר, שכן התובעת מסרה בתצהירה שלאחר חופשת המחלה שבה בהדרגה הן לעבודתה ב"פרח" והן ללימודיה האקדמיים ולא טענה להפסד כלשהו של שכר, עד לקבלתה לעבודתה בחברת אקטרמיו. כאמור, לאחר קבלתה לעבודה, לא הוכחה גריעה מהשכר עקב התאונה ומשפוטרה, התקבלה לעבודה אחרת עוד באותו חודש, גם שם לא הוכחה גריעה. נכון למועד עדותה התובעת לא עבדה עקב חופשת לידה ובשל מחלת בנה לא ידעה לומר מתי בכוונתה לשוב לעבודה.

42. כידוע, הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אמנם לעיתים, המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר, מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, ובמקרים אלה, ניתן לעיתים לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)). במקרה דנן, בנסיבותיה של התובעת, כפי שעלה גם מתצהירה של התובעת, יש קושי לחשב את ההפסד שנגרם לתובעת אם בכלל, שכן בעת שנפגעה הייתה סטודנטית ולאחר שהשתלבה בעבודה לא הוכחה פגיעה בשכר.

    לאחר התאונה, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי והתאונה הוכרה כתאונת עבודה. אף שהתובעת הודיעה שתגיש את תיק המוסד לביטוח לאומי (ראו פרוטוקול הדיון מיום 15/12/2015, עמ' 18, שורה 16), התיק לא הוגש ואולם התובעת העידה כי קיבלה כסף מן המוסד לביטוח לאומי, בסביבות – 7,000-8,000 ₪ (שם, עמ' 17 שורה 19).

    בנסיבות העניין, הוגן להעמיד את הפסדי השכר של התובעת לתקופת העבר על שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כסכום גלובלי, שעה שלא הוכחו הפסדים בעין כלשהם וגם לא הוכח, כי לא התקבלה לעבודה כלשהי או כי פוטרה מעבודתה בשל התאונה, יחד עם זאת סביר לקבוע שאכן נגרמו הפסדים, במיוחד בתקופה הסמוכה לתאונה.

    גריעה מכושר ההשתכרות

43. התובעת עותרת לפיצוי בגין גריעה מכוח ההשתכרות בסך של 994,153 ₪, בהתאם לחישוב של נכות של 20% מכפל השכר ממוצע במשק וכן תוספת פנסיה של 12%.

    הנתבעות טוענות כי יש לחשב לכל היותר פיצוי בגלובלי בסכום של 20,000 ₪.

44. טענות התובעת לשיעור שכר של כפל השכר הממוצע במשק ולפגיעה תפקודית בשיעור 20% חסרות בסיס. התובעת אמנם בעלת תואר אקדמי ממכללת ספיר בתחום של תקשורת, יצירה וביקורת, ואין ספק שיכולה לעשות חייל בתחומה, אך לא הוכח בשום פנים אופק שכר של כפל השכר הממוצע במשק.

    אמנם, כשעבדה התובעת בחברת אקסטרמיו הגיעה לרמות שכר גבוהות – כך בתלוש 10/2013, עומד השכר המצטבר (כולל הכנסות נקופות) על סך של 90,112 ₪ - דהיינו 9,011 ₪ לחודש ואולם בחברת שקד בה עבדה לאחר מכן הרוויחה שכר נמוך יותר – השכר המצטבר בחודש 8/14 עמד על 52,008 ₪ דהיינו – 6,501 ₪ לחודש. כמפורט כבר לעיל לא הוכח כי פיטוריה של התובעת מחברת אקסטרמיו קשורה לתאונה, ומכל מקום מרמות שכר אלה ועד כפל השכר הממוצע במשק הדרך ארוכה.

    יחד עם זאת, בשים לב לגיל הצעיר יחסית בו נפגעה התובעת, לעובדה שלא הייתה מגובשת מקצועית באותה עת, ולפוטנציאל שהפגינה מאז לרבות רמות השכר אליהן הגיעה במהלך הדרך, נכון להעמיד את רמת שכרה לתקופת העתיד על שיעור של 9,590 ₪ כשיעור השכר הממוצע במשק של ישראלים ועובדים זרים נכון לעת הזו.

45. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, כי המונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו (1) 281; ראו גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989) וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה).

46. במקרה דנן, המגבלה של התובעת היא אמנם ביד דומיננטית אולם מדובר במגבלה קלה יחסית ושעה שעד עצם היום הזה ההשפעה שהייתה למגבלה זו על כושר העבודה, הייתה השפעה מוגבלת בהיקפה ניתן לצפות, כי גם בעתיד תהא לה השפעה מוגבלת בלבד על כושר השתכרותה בחלק מן התקופות בלבד, כך במיוחד כאשר אין בחוות דעת מומחה בית המשפט בסיס לאפשרות של החמרה במצב הרפואי לעתיד.

    כפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותה של התובעת אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותה השפעה על יכולתה לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד או על קידומה, ובכלל זה בעצם האפשרות להשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובעת היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומה, את גילה ואת שנות העבודה שנותרו לה (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, כי יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    בנסיבות שהוכחו, לא ראוי, לא הוגן ואף לא מתיישב עם הפסיקה לשלול מן התובעת פיצוי כלשהו בגין נכותה, כפי שמבקשת הנתבעת או לתת פיצוי שהוא בבחינת לעג לרש.

    חריצותה של התובעת, העובדה שחרף מגבלותיה היא ממשיכה לתפקד, אינה צריכה לפעול כנגדה. מחוות דעת המומחה ומתצהירה של התובעת, הגם שקבעתי שיש בו מגמת האדרה, ניתן להתרשם שהתובעת אכן סובלת כאבים ומגבלות בתקופות מסויימות, שמשפיעות על תפקודה ובין היתר על תפקודה בעבודה. גם אם הדבר לא בא לידי ביטוי ממשי בגובה שכרה של התובעת עד עתה, לא לעולם חוסן, ולא ניתן להתעלם מהפגיעה שאכן נפגעה התובעת בתאונה ומן האפשרות שלעתיד תהיינה למגבלות אלה משמעות. לטעמי, יש ליתן למגבלות התובעת משמעות מסוימת, הגם שלא מלאה, שעה שמדובר במגבלות העלולות לגרום לפגיעה בתפקוד, ליכולת לעבוד שעות נוספות ואולי אף לנכונות של התובעת להשתלב בעבודות מסויימות או ליכולת שלה להתקדם בהן.

    בהתאם למקובל החישוב האקטוארי הוא אמת מידה לגזירת הסכום הגלובלי, הכל לפי נסיבותיו הספציפיות של המקרה, ושיקול דעתו של בית המשפט.

    בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובעת, לעיסוקה ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי אני מוצאת שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 140,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 50% מתחשיב אקטוארי בתוספת פנסיה).

    עזרת הזולת

47. התובעת טוענת, כמתואר כבר לעיל שהיא סובלת ממגבלות משמעותיות שאינן מאפשרות לה לבצע את עבודות הבית, והיא נזקקת לעזרת בעלה. כך גם העיד הבעל. אף שהתובעת לא העסיקה עוזרת בית ואינה מעסיקה, מבקשת התובעת סכום של 150 ₪ לחודש לעבר על בסיס העסקת עוזרת פעם בשבוע ו- 700 ₪ בעתיד, פיצוי המגיע לכדי – 265,286 ₪.

48. בתצהירה פרטה התובעת, ארוכות את מגבלותיה בעבודות הבית, עד כי ניתן היה להתרשם שאינה מסוגלת לבצע דבר עם היד. כפי שכבר קבעתי, התרשמותי היא, גם בשים לב לקביעת המומחים הרפואיים והחומר הרפואי של התובעת, כי אכן התובעת סובלת ממגבלה ביד ויש גם לתת משקל לכך שמדובר ביד דומיננטית ואולם לא כצעקתה.

    ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה לטיפול אינטנסיבי בעיקר בחודש הסמוך לתאונה בתקופה שידה הייתה מגובסת. לגבי התקופה בה הייתה היד מגובסת, המדובר בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה, הכנת אוכל ורחצה. לאחר תקופת ההחלמה, עד להתייצבות הנכות, ניתן לשער כי התובעת נזקקה התובעת לעזרה החורגת מהרגיל, כאשר היקף עזרה קטן ככל שהלך הזמן. מאז התייצבות הנכות, ניתן לקבל שהתובעת סובלת ממגבלות תנועה ביד ונזקקת לעזרה מסויימת בפעולות מסויימות ואולם לא מעבר לכך.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת ולכך שמדובר באמא צעירה, כמו כן בשים לב לכך שהמדובר בידה הדומיננטית של התובעת, אני מעמידה את הפיצוי על סכום של 20,000 ₪.

    הוצאות רפואיות

49. בסיכומיה טענתה התובעת, כי מלבד הוצאות למומחים יש לפסוק לה הוצאות רפואיות בסכום של 50 ₪ לעבר ולעתיד, סכום המגיע לכדי 19,129 ₪.

50. הנתבעות טוענות, כי לתובעת לא נגרמו כל הוצאות שכן התובעת זכאית לקבל במסגרת המוסד לביטוח לאומי וחוק בריאות ממלכתי את כל הטיפול הרפואי לו היא נזקקת, ומציעות סכום גלובלי של 2,000 ₪.

51. אמנם, גם הוצאות רפואיות, הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) ולמעט הוצאה בגין חוות דעת, אשר תושם בנפרד, וקבלות בודדות, נראה, כי התובעת לא נדרשה להוצאות רפואיות אחרות ממשיות; ברם, סביר לקבוע, כי התובעת הגיעה למעקבים רפואיים בקופת חולים ובבתי חולים ונדרשה לטיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רבות כמו כן נשאה בהשתתפות ברכישת תרופות.

    משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים והמעקב הרפואי, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה.

    במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

52. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את ההוצאות הרפואיות של התובעת בסך כולל 3,000 ₪.

    נזק לא ממוני

53. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 59,217 ₪ כשילוש הסכום המגיע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

54. הנתבעות סברו שיש לפסוק סכום של 16,500 ₪, לפי פיצוי של 10% לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

55. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לניתוח שעברה לכאבים שסבלה, לתקופה שהייתה בגבס כמו גם לתחושותיה עד כה, כאשר בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר גודווין התובעת סובלת ממגבלות תנועה בכתף ובשורש כף היד, וכאשר קיימת פגיעה תפקודית מסויימת.

56. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 55,000 ₪.

    סוף דבר

57. כמפורט לעיל, עדות התובעת הנתמכת בגרסת הגב' מורן, אמינות ומעלות שהתובעת אכן החליקה ונפלה בשטח הקפיטריה שהיה אותה עת בחזקת הנתבעת-2, בשטח הנתבעת-1, כאשר התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי נפילתה קשורה לקיומו של מפגע ואלו הנתבעות, שמוטלת עליהן חובת זהירות מושגית וקונקרטית לא עמדו בנטל הראיה שהועבר לכתפיהם להוכיח, כי נקטו אמצעים סבירים למניעת קיומו של המפגע.

    שתי הנתבעות כאחת, אחראיות ביחד ולחוד, בנסיבות שהוכחו, כל אחת במסגרת תפקידה העצמאי בנוגע לאזור בו נפלה התובעת, וחלוקת האחריות בשים לב לקיומו של ההסכם בין השתיים, הינה כמפורט לעיל.

    התובעת הוכיחה קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק כפי שהוערך במסגרת פסק הדין ועל כן זכאית לפיצוי מתון כפי שנפסק.

    סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה -	בשיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי
    אובדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה -	140,000 ₪
    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	20,000 ₪
    הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות נזק לא ממוני	3,000 ₪. 55,000 ₪. -------------
    סה"כ פיצוי	218,000 ₪
    ניכויי אשם תורם – 20%	43,600 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	174,400 ₪.

58. התאונה בה נפגעה התובעת הינה תאונת עבודה, במוסד לביטוח לאומי נקבעו לתובעת 10% נכות. הסכום המדויק שקיבלה התובעת במוסד לביטוח לאומי לא הוכח על ידי מי מן הצדדים, יחד עם זאת התובעת העידה שהיא קיבלה בין 7,000 ל- 8,000 ₪. בנסיבות אלה, קבעתי, כי התגמולים, מבטאים את הפסדי השכר בעבר ומשכך אין לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

59. אחר כל האמור לעיל, תשלמנה הנתבעות לתובעת בהתאם לחלוקה שנקבעה לעיל, סך של 174,400 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים – חוו"ד ד"ר ויגלר - סך של 4,680 ₪, חוו"ד ד"ר גודווין סך 1,755 ₪ ותעודת בדיקה של מכון התקנים – 1,800 ₪ - הכל בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, י"ב אלול תשע"ז, 03 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.