ת"א 17106-08 הפטריארכיה הארמנית בירושלים נ' ארם אנגליאן ואח'

1) מונחת לפניי בקשה של המבקשת - הנתבעת 2 בהליך דידן (להלן: "המבקשת") לעיכוב פינוי (להלן: "הבקשה").

2) לאחר שנתתי את דעתי לטעמי הבקשה וכן לתגובת התובעת (להלן: "המשיבה"), נחה דעתי כי בדין לדחות את הבקשה ולו מן הטעם כי הבקשה נעדרת תשתית משפטית, ברורה ועניינית, כפי שיובהר מיד להלן, אשר מצדיקה להיעתר לה.

רקע וטענות הצדדים

3) בתמצית יצוין כי נגד המבקשת ויתר הנתבעים הוגש על-ידי המשיבה כתב תביעה לסילוק יד ממקרקעין שהם נכס מושכר (להלן: "הנכס"). ביום 6.12.10 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות הנתבעים (לרבות המבקשת), בין השאר, לפי פסק הדין האמור (מפי כב' השופט משה ברעם) הורה בית המשפט על סילוק ידה של המבקשת מהנכס. בהסכמת המשיבה, התביעה נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נדחתה.

4) ביום 21.12.10 הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, עו"ד אגבאריה, בקשה לביטול פסק הדין האמור. ביום 11.1.11 התקיים דיון בבקשה האמורה מטעם המבקשת, בנוכחות בא-כוחה ובנוכחותה. מפיו של ב"כ המשיבה נרשם בין היתר: "...בשים לב להודאת הנתבעים...שלפיה...הנתבעים 2 ו-3 לא טענו לזכויות במושכר והימצאותם בנכס הינה מכוח הזמנתו של הנתבע 1, כמבקרים ובשל הטיפול הרפואי שלכאורה נזקק הנתבע 1, אנו לא נפעל למימוש פסק הדין, בכל הנוגע לסילוק ידה של הנתבעת 2 [המבקשת - מ.ח.י] ככל שיוברר כי יש הצדקה לביקורים במקום, לצורך הטיפול הרפואי...". עוד הוסיף בא-כוח המשיבה בדיון האמור, כי ככל שיפוג הטעם בגינו המבקשת מבקרת בנכס, לא יפעל לסילוק ידה מהנכס למשך 60 יום. על יסוד האמור, בתום הדיון, הוחלט על מחיקת הבקשה על יסוד עמדת הנתבעים ונוכח ההבהרה שהובאה בפרוטוקול לעיל.

5) לאחר חלוף כשנה ושמונה חודשים, הגישה המבקשת ביום 10.9.12, יחד עם הנתבע, באמצעות בא-כוחה, בקשה דחופה לעיכוב פינוי בין השאר, בהתבסס על טענת המבקשת לפיה המשיבה פועלת בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 11.1.11 דלעיל וכי הנתבע זקוק לטיפול רפואי וסילוק ידה של המבקשת עלול להסב לו נזק רפואי. ביום 14.11.12 דחה בית המשפט (כב' השופטת אנה שניידר) את בקשת עיכוב הפינוי ואף הורה כי המבקשת תפנה את הדירה לא יאוחר מיום 28.11.12. ביום 4.12.12, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 14.11.12. בהחלטתו מיום 28.1.13 (מפי כב' השופטת אנה שניידר) קבע בית המשפט כי המבקשת רשאית להימצא בנכס לפי הצורך וללא הגבלת זמן, ובלבד שכל מטרת הימצאותה היא הטיפול הרפואי והסיעודי בנתבע ולא כל מטרה אחרת. עוד קבע בית המשפט: "...כפי שהובהר מספר פעמים בעבר, כי אין בהרשאה זו כדי להעניק כל זכות קניינית או מעין קניינית למבקשת במושכר, ואין לפרשה כוויתור או הסכמה מטעם התובעת לשהותה של המבקשת במושכר שלא לצורך הטיפול בנתבע 1".

6) לאחר חלוף כשנה ותשעה חודשים ממועד מתן ההחלטה האמורה, ביום 19.10.14 הגישה המבקשת את הבקשה המונחת לפניי.

7)המבקשת טוענת בבקשתה בין השאר, כי הנתבע הוא דייר מוגן וכי לאחר מתן פסק הדין מיום 6.12.10 "השתכללו היחסים בין המבקשת לדייר המוגן ושניהם הפכו להיות ידועים בציבור" [סעיף 3 בכתב הבקשה] ואף נחתם בינה לבין הדייר המוגן הסכם ממון ביום 1.11.12. המבקשת טוענת בבקשתה כי היא נמצאת במצב כספי קשה ביותר וכי היא זכאית לדיירות מוגנת והמשך מגורים בנכס.

8) מנגד, טוענת המשיבה בין השאר, כי דין הבקשה להידחות, שאין מאחוריה אלא ניסיון נוסף לדחות את מועד הפינוי שנקבע מפורשות בפסק הדין ובהחלטות השיפוטיות שניתנו לאחר מכן. המשיבה מתנגדת לעיכוב נוסף של מועד הפינוי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פסק דינו האמור של בית המשפט הנו חלוט וכי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה כגון-דא שכן היה על המבקשת להגיש את בקשתה ללשכת ההוצאה לפועל.