ת"א 16943-11-10 הון ואח' נ' אפסווינג בע"מ ואח'

1.התובעים הגישו תביעה זו כנגד הנתבעים בגין הסכם לתשלום שכר טירחה שנתם בתאריך 7.10.17, עם הנתבעים 1-2 בסך של 210,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בגין שירותי ייעוץ שעל פי הנטען סיפק להם מר הון, במסגרת עסקה לרכישת השליטה בחברת מפעלי פרג מאוחדים בע"מ (להלן:"פרג" ), מידי שיכון ובינוי בע"מ (להלן: "שיכון ובינויי"). בהתאם להסכמה דיונית של הצדדים מיום 10.1.16 ההליכים כנגד הנתבע מס' 2 מעוכבים על פי פש"ר ואילו לגבי הנתבע 1 הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם.

הסיכומים הוגשו והתיק הובא בפניי למתן פסק דין על פי ההסכמה הדיונית האמורה.

2. התובעים טענו כי על פי ההסכם היה על על הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") לשלם לתובע את שכרו בתוך 5 ימים אולם זה לא שולם. הנתבעים התחמקו מהתשלום תחילה בכך שניסו להסתיר מהתובעים את העובדה, שהעסקה לרכישת מניות פרג משיכון ובינוי, מומשה משיקולי כדאיות ולצורך שיפור תנאיה, באמצעות גילאון ושמיר, אגב הנחה ותקווה, שגם שכרו של מר הון אפשר ו"ייחסך" אם וככל שלא יהיה ער לכך שמדובר למעשה באותה עסקה בדיוק, שלא בוצעה באמצעות אפסווינג ישירות אלא באמצעות שתי חברות אחרות שבשליטתם על ייני ואפסווינג. כמו כן מעמד התובע על תשלום שכרו ניסו לשכנעו על שכר מופחת. ולבסוף משהוגשה התביעה הוכחשו העובדות והכל על מנת להתנער מחובתם לשלם את שכר התובעים. נטען כי כיום לאחר עבור מספר שנים ככל הנראה יצליחו הנתבעים בכך שלמעשה לא נותר ממי לגבות את הכספים אותם חייבים הנתבעים לתובעים.

3.עוד נטען; כי למרות הכל לכל הפחות, יזכה מר הון לפסק דין ולכך שהצדק ייעשה משום "שהסכם יש לכבד – זו כל התורה כולה – והמפר ישלם" וכלל זה חל גם על הנתבעים. התובעים מבקשים לדחות את טענות הנתבעים בדבר כפיה עושק וסחטנות כ"סיפור בדים" אותו הגו הנתבעים לראשונה בשנת 2011 רק בכתב ההגנה שהוגש 4 שנים תמימות מהיום שבו נחתם ההסכם ולאחר למעלה משנתיים מהיום שבו בוטלה העסקה הראשונה

(16.2.2009) והושלמה באמצעות שמיר וגילאון בתאריך 11.6.09. (התובעים מפנים לנספחים טו ו-טז לכתב התביעה) וטוענים כי מדובר בטענות כבושות שיש לדחותן. עוד נטען כי הסכם הייעוץ דווח לבורסה וצוין מפורשות שההסכם שנחתם הוא בעבור שירות יעוץ.

עוד לטענתם, הנתבעים עשו שימוש רב ערך מהייעוץ שהעניק להם מר הון כדי להפחית את התמורה ב"כ – 400 אלף שקל שהפחיתה להם מהתמורה, שיכון ובינוי ובניכוי שכר הייעוץ שאותו הם חייבים, הם חסכו לעצמם כ 200 אלף שקל ממחיר העסקה.

4.התובעים טענו כי יש לדחות גם את יתר טענות הנתבעים לרבות הטענה שהשתתפותו של מר הון באסיפה הכללית מתאריך 30.9.07 שעסקה במינוי גת, מהווה הפרה של ההסכם שכן לא היתה כל מגבלה מכל סוג שהוא על השתתפות באסיפות. כמו כן, נטען כי אין כל שחר לטענה על הטעייה ביחס לכמות המניות שהתובעים מחזיקים בפרג, שמפקיעה כביכול את ההסכם. אין כל זכר להסכם מתאריך 8.10.07 לכמות המניות שהתובעים מחזיקים בפרג, זו כשלעצמה עדות לכך שהוכח להנחת דעתם של הנתבעים, שאכן כמות המניות שצוינה בהסכם הראשון אכן קיימת ככל שהיתה לכך חשיבות כלשהי בכלל. יש לדחות גם את הטענות כי

המכתב ששלח מר הון למר לזוביק בתאריך 27.1.08 מהווה הפרה לכאורה של ההסכם. הוא הדין ביחס לטענה שתוקף ההסכם הוגבל לשישה חודשים בלבד מיום חתימתו. ששת החודשים שצוינו בהסכם מתייחסים לטענת התובעים, לתקופת הזמן שבה חלה המגבלה בהסכם להשתתפותו של מר הון באסיפות הכלליות של חברת פרג, כבעל עניין בעסקה.

5.הנתבעים כפרו מכל וכל בטענות התובעים וטענו כי מבחינת הדין אין כל בסיס לתביעה.

התביעה מבוססת על הסכם שלפיו יהיו התובעים זכאים לקבל תשלום בסך של 210,000 ₪ מהנתבעת אם תקבל הנתבעת מניות של מפעל פרג. אין מחלוקת כי הנתבעת לא קיבלה בסופו של דבר מניות של חברת פרג, שכן ההסכם בין הנתבעת לבין חברת שיכון ובינוי בוטל.

משלא קיבלה הנתבעת כל מניות של חברת פרג, לא מתקיים התנאי הבסיסי לתביעה, ודינה להדחות מטעם זה בלבד. התובעים מבקשים לקבל תשלום עקב הסכם אחד, שנכרת עם חברות אחרות שאינן הנתבעת, בתנאים אחרים, וכעבור שנתיים לאחר חתימת ההסכם שבין שיכון ובינוי לבין הנתבעת. הסכם זה בוטל כאמור. לכן נטען כי אין כל דרך משפטית שבה ניתן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בגין הסכם אחר שהיא לא היתה צד לו.