ת"א 1693-03-14 אמסלם נ' בנק הפועלים בע"מ

המשיב (להלן: "התובע") הגיש נגד הנתבע (להלן: "הבנק") תביעה המתייחסת – כעולה מכתב התביעה - לפעולה של רכישה טלפונית של אופציות פוט על מניות חברת מלנוקס, אותה ביצע התובע ביום 23.1.13, כאשר שהה באוקראינה. התובע רכש 200 אופציות במחיר של 6 דולרים כל אחת. באותה עת עמד מחיר המנייה על 50 דולר. בסוף היום ירד מחיר המניה לכ-40 דולר.

לטענת התובע, למחרת היום הוא בקש למכור את האופציות. הוא שוחח עם פקידה בשם הילה, שהטעתה אותו ואמרה לו כי עליו להגביל את שער המכירה. לכן הוא הגביל את שער המכירה ל-8 דולר (כלומר האופציה תימכר אם מחיר השוק שלה הוא 8 דולר או יותר). לטענת התובע, הוא המתין מעל 5 דקות על קו הטלפון כשכל אותה עת מחיר המניה משתנה בקצב מהיר. למרות השינוי שקרה בשער המניה שעלה באופן חד, כשהיה כבר ברור כי הוראת ה"לימיט" שלו אינה רלבנטית, הפקידה לא ציינה את ירידת שווי האופציה ועליית מחיר המניה, ולא בקשה לברר עם התובע אם ההוראה שלו עדיין בתוקף.

בסופו של דבר ההוראה לא בוצעה בהמשך אותו היום, מחיר האופציה ירד ל-2.85 $ והתובע נאלץ למכור אותן במחירים המפורטים, עם הפסד של 94,000$.

עילות התביעה שפורטו בכתב התביעה הן עילות של הפרת חוזה, מצג שווא והטעייה, הפרת הוראות פקודת הנזיקין וכן הפרת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הייעוץ").

הבנק הגיש כתב הגנה, ולאחר שהליך הגישור בין הצדדים לא עלה יפה, הוא הגיש בקשה להעברת התיק לבית משפט השלום, שעל פי הטענה לו – ולא למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה. לטענת הבנק, עיון בכתב התביעה מעלה כי רוב עילות התביעה המפורטות בכתב התביעה אינן עילות בגינן קיימת סמכות עניינית של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, למעט העילה הנוגעת לחוק הייעוץ, שנזכרה בסעיף ד.4 לכתב התביעה.

התובע הגיב לבקשת הבנק וטען כי יש לדחותה. לגישתו, כל ההוראות בקבועות בחוק הייעוץ שהן בגדר "ענין אזרחי" כלולות בהגדרת "ענין כלכלי". התובע טען כי מרבית עילות התביעה נוגעות להפרות שבצע הבנק כבעל רישיון לייעוץ השקעות ובהיותו חבר בורסה, ובעיקר להפרת חובות האמון והזהירות הקבועות בחוק הייעוץ. לאור הרציונל העומד בבסיס הקמת המחלקה הכלכלית, ולאור ההתמקצעות של השופטים בה, הרי התביעה דנן שמהותה – כך טען התובע – שאלת האופן בו על בעל רישיון ייעוץ לנהוג כלפי לקוח הפונה אליו בבקשה לביצוע פעולות בחשבון מיועץ, צריכה להתברר בפני המחלקה הכלכלית.

לטענת התובע, גם עילות התביעה שמקורן בדיני החוזים, הן תוצאה ותולדה של אחריותו המיוחדת של הבנק מכוח רישיון הייעוץ ומכוח הוראות חוק הייעוץ החלות עליו. התובע הפנה לסעיפים שונים בכתב התביעה, וטען בין היתר כי העובדה שהפקידה הילה הותירה אותו להמתין על קו הטלפון במשך דקות ארוכות כאשר במקביל התדרדר מחיר האופציה בחדות, היא פעולה שיועץ השקעות סביר היה מונע אותה. עוד נטען כי הילה אף לא הפנתה את תשומת לבו של התובע לשינוי החד בערך האופציה, ולעובדה שבאותו שלב היה ברור כי ההוראה שנתן לא תתקבל.

התובע הוסיף כי מתוקף הסכם הייעוץ היתה לו ציפייה סבירה לכך שכלל ההתקשרות וההתנהלות שלו עם הבנק בחשבון, תתבצע בהתאם לסטנדרטים סבירים, על ידי נציגים מיומנים ותוך נקיטת מלוא האמצעים הסבירים כדי להבטיח את עניינו. חרף זאת הנתבע סיפק לתובע שירות על ידי נציגים שאינם בעלי הכשרה וידע מתאימים, תוך הפרת חובת הזהירות והאמון שלו כלפיו.

עוד טען התובע כי בהסכם ייעוץ ההשקעות בו הוא התקשר עם הבנק נקבע כי התובע יקבל שירות ייעוץ השקעות בכל חשבונותיו בבנק. החתימה על הסכם ייעוץ היתה – כך נטען – תנאי הכרחי מבחינת הבנק לביצוע פעולות בניירות ערך בחשבון התובע. התובע אף סבר כי הפקידה הילה היא יועצת השקעות מטעם הבנק.