ת"א 16560-11-11 בוחבוט נ' המוסד לביטוח לאומי

כללי

1.התובעת ילידת 1.4.1948, נפגעה ביום 10.5.1994 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). הנתבע הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

2.התובעת הגישה, בזמנו, לנתבע תביעה לקביעת דרגת נכות הנובעת מהתאונה. לצורך קביעת דרגת הנכות דנן, התקיימו הליכים שונים הן לפני ועדות רפואיות וועדות רפואיות לעררים, שכוננו לפי הוראת סעיפים 118 ו- 122 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ותקנות 2 ו- 27 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") והן לפני בית-הדין האזורי לעבודה – חיפה (להלן: "בית-הדין").

3.להלן השתלשלות ההליכים העיקריים לעניין קביעת דרגת נכותה של התובעת עקב התאונה: ביום 21.12.1994, קבעה ועדה רפואית לתובעת דרגת נכות פסיכיאטרית יציבה בשיעור 10%, לפי סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי. התובעת הגישה, בזמנו וככל הנראה בחודש ספטמבר 1997 ,בקשה לדיון מחדש, לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי. ועדה רפואית קיימה דיון בבקשה דנן ביום 2.12.1997, וקבעה לתובעת דרגת נכות פסיכיאטרית יציבה בשיעור 10%, החל מיום 1.9.1997. התובעת הגישה בקשה נוספת לדיון מחדש ביום 19.6.2001. ועדה רפואית קיימה שני דיונים בבקשה האמורה והחליטה (ביום 15.1.2002), כי לתובעת דרגת נכות רפואית (פסיכיאטרית) זמנית עקב התאונה בשיעור 20%, לתקופה מיום 19.6.2001 ועד ליום 31.12.2002. הצדדים לא השלימו עם ההחלטה האמורה. הם הגישו עררים, איש איש נימוקיו ועררו הוא ,לוועדה הרפואית לעררים. הוועדה הרפואית לעררים קיבלה ערעור הנתבע ודחתה ערעור התובעת, והחליטה (ביום 10.7.2002) ,כי אין קשר סיבתי בין הנכות הנפשית ממנה סובלת התובעת לבין התאונה ,וכי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עקב התאונה היא בשיעור 0%, החל מיום 19.6.2001.

4.התובעת ערערה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לבית-הדין (בל 2509/02). במהלך הדיון שהתקיים בערעור (ביום 26.2.2003), הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה עניינה של התובעת יוחזר לדיון מחדש לפני ועדה רפואית לעררים בהרכב אחר.

5.הדיונים לפני הוועדה הרפואית לעררים בהרכב אחר התעכבו וזאת באשמת התובעת. התובעת הוזמנה פעמיים לדיון לפני הוועדה האמורה. חרף זאת ,היא לא הופיעה. התובעת אף שילמה קנס בגין אי-הופעתה לפני הוועדה הרפואית לעררים . לבקשת הוועדה, התובעת נבדקה על-ידי נוירופסיכולוג. בסופו של יום, החליטה הוועדה הרפואית לעררים (ביום 15.10.2007) לדחות את שני הערעורים – זה של התובעת וזה של הנתבע, וקבעה לתובעת דרגת נכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור 20%, לתקופה מיום 19.6.2001 ועד ליום 31.12.2007. ערעור התובעת לבית הדין על החלטת הוועדה הרפואית האמורה (בל 4044/07) התקבל, ובית הדין החליט (ביום 2.2.2008) להחזיר עניינה של התובעת לוועדה הרפואית לעררים, שתשקול שוב את קביעתה לעניין הנכות הזמנית. ועדה רפואית לעררים שדנה מחדש בעניינה של התובעת, קבעה לתובעת (ביום 26.1.2009) דרגת נכות רפואית יציבה עקב התאונה בשיעור 30%, החל מיום 19.6.2001.

6.לשלמות התמונה נציין, כי התובעת הגישה לבית המשפט השלום בקריות (בשנת 1998) תביעה לפיצוי נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה לפי הוראות החוק (ת"א 3151/98) (להלן: "התביעה לפי החוק"). הדיונים בתביעה לפי החוק נדחו אין ספור פעמים ,וזאת לבקשת התובעת ולשם מיצוי זכויותיה לפני הנתבע כטענתה. גם לאחר שמיעת ראיות הצדדים ולבקשותיה החוזרות ונשנות של התובעת, נדחה מועד הגשת סיכומיה בכתב . לבסוף, הסכימה התובעת להגיש את כתב סיכומיה בכתב בתביעה לפי החוק בטרם מיצוי זכויותיה לפני הנתבע. ויודגש: הן בשלב שמיעת הראיות והן בשלב מתן פסק הדין בתביעה לפי החוק (ביום 26.5.2005), הנכות הרפואית היציבה שנקבעה לתובעת על ידי הוועדה הרפואית לעררים הייתה בשיעור 0%.

7.בית-משפט השלום בקריות (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) קבע בפסק-דינו מיום 26.5.2005, כי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת על-ידי הוועדה הרפואית לעררים בשיעור 0% מחייבת גם לצורך התביעה על-פי החוק ,וכי חישוב הפיצויים המגיעים לתובעת עבור נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה ייעשה לפי דרגת נכות דנן (להלן: "פסק הדין בתביעה לפי החוק").

8.התובעת לא השלימה עם פסק הדין בתביעה לפי החוק. ביום 13.6.2005, הגישה היא לבית משפט השלום בקריות בקשה לתיקון פסק הדין האמור. לבקשתה צורף תצהיר בא-כוחה, עו"ד חנא בולוס, בתמיכה לטענות העובדתיות שנטענו בה. בבקשה ובתצהיר נטען, כי יש לחשב שיעור הפיצויים המגיעים לתובעת בתביעה לפי החוק לפי נכות רפואית יציבה בשיעור 10%, ולא 0%, כפי שנעשה.

בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) דחה את הבקשה עוד ביום הגשתה ומבלי לקבל תגובת הצד שכנגד.