ת"א 16192-10-15 אולמי שחר בע"מ נ' פרגין

בפני בקשה מטעם הנתבע לצירוף ראיות נוספות לתצהיר עדותו הראשית ובכלל זה אימות נספחים ב', ד' ו- ד' 1 וכן להוספת תצהיר של מצהיר נוסף הוא ספק הבגדים לנתבע.

אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים הנני מוצאת להיעתר לבקשה ובתוך כך הנני מתירה לנתבע להוסיף את הראיות הנוספות כפוף לכך שתישמר לתובעת הטענה בדבר הרחבת ושינוי חזית וכן תינתן לה הזכות להגיש תצהיר משלים לעניין הראיות הנוספות.

להלן יפורטו טעמי:

כלל הוא לענין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם (ע"א 579/90 - מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פד מו(3), 738(05/07/1992).

אומנם, בית המשפט רשאי לקבל ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון ואף לאחר הגשת סיכומים (ראו – ע"א 714/88 - נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פד מה(2), 89(26/02/1991) (להלן – פרשת שנצר) ואף בשלב הערעור. אולם, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר ומדוד בסמכות זו : "אין מקום לתת היתר כזה כדבר שבשיגרה, וככלל יש להקפיד על סדרי דין תקינים, לרבות המצאת ראיות בשלב הנועד לכך". הטעם לכך נובע, בין היתר גם משיקולים של מדיניות הקשורים הן ביעילות ניהולו של ההליך הספציפי והן ביעילות מערכת המשפט בכלל (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) עמ' 510).

המבחנים להתרת הגשת ראיה שלא הובאה במועד הנדרש על פי סדר הדין הרגיל –

המבחן הראשון, שהוא הראשון אף במעלה, הנו תרומתה של הראיה שבעל הדין מבקש לצרפה לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת בתובענה. ההיגיון הטמון ביסודו של מבחן זה הוא כי "הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה" (ע"א 189/66 – ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 480 (1966), הווה אומר אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית מפשט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה.

לשם קיום מבחן זה יש לבדוק את מהותה וחשיבותה של הראיה לצורך הכרעה והן את קבילותה והמשקל אשר בית המשפט היה נותן לה לו היתה מוגשת במועד.

המבחן השני, עניינו בעוצמת הנזק הראיתי והדיוני שיגרם לבעל הדין עקב הגשת הראיה לאחר שהלה טען את טענותיו והביא את ראיותיו באופן העלול "להפר את האיזון העדין שבין הצדדים, איזון אשר עליו מושתתת השיטה האדוורסרית, שהיא - כך מקובל לחשוב - עומדת ביסוד סדרי הדין, בשיטת המשפט הישראלית" (בש"א (ירושלים) 7984/09 - רוזן שרה ואח' נ' חברת ארזי הבירה בעמ ואח', תק-מח 2009(3), 1136(09/07/2009) – כך אין דומה מצב בו תובע מבקש להביא ראיה נוספת לאחר שהכריז "אלו עדי" אך טרם העידו עדי הנתבע, לתובע אשר מבקש לצרף ראיה במסגרת סיכומי התשובה מטעמו ולאחר שכל טענות הנתבע, לרבות סיכומיו כפי נפרשו בפניו.

המבחן השלישי, עניינו בנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד הקבוע על פי דין, מידת אחריותו של בעל הדין לאיחור בהגשת הראיה ותום ליבו של בעל הדין המבקש לצרף הראיה הנוספת : "המבקש להגיש בפני בית המשפט ראיה נוספת נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיות נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו ועליו לשכנע את בית המשפט ולהרחיק מליבו כל צל של חשד בדבר תם הלב בו מוגשת הבקשה" (ע"א 226/85 - שאשא חברה לניירות ערך נ' בנק אדנים, פד מב(1), 14(19/01/1988)).

המבחן הרביעי, עניינו בעוצמת הפגיעה בניהולו התקין של ההליך וההכבדה על בעל הדין שכנגד.

מן הכלל אל הפרט,

יישומם של המבחנים המובאים לעיל על המקרה המונח בפני הביאני לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להתקבל, בכפוף לשמירת טענותיה של התובעת להרחבת ושינוי חזית וכן בכפוף למתן זכות לתובעת להגיש תצהירים משלימים.

כך ראשית, יצוין – כי מטיעוני הצדדים בכתבי הטענות ובדיון האחרון שהתנהל בתיק עולה, כי עסקינן לכאורה בראיות בהן גלומה תרומה רבה לליבון המחלוקת בין הצדדים שעניינה בשינוי מטרות השכירות וחקר האמת (כפוף לטענות התובעת בדבר הרחבת חזית).

באשר למבחן השני שעניינו בעוצמת הנזק הראיתי והדיוני, הרי בהינתן כי עסקינן בבקשה המוגשת על ידי הנתבע שממילא לפי סדר הבאת הראיות הוא מביא ראיותיו אחרון ובשים לב לכך שכאמור לעיל הנני מתירה לתובעת להגיש ראיות משלימות - מתאיין החשש לגרימת עיוות דין כמו גם נזק ראיתי ודיוני.