ת"א 159802-09 פ' נ' פ' ואח'

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד). נראה שהתובע לא נתן את הדעת לחובתו להוכיח קיומה של עילת תביעה. בסעיף 2 לכתב התביעה נכתב על נסיבות התאונה רק: "בתאריך 20.4.08 בשעה 03:00 לערך, נפגע התובע בתאונת דרכים, עת היה כנוסע ברכב ..." אין חולק שהנתבעת 2 ביטחה את המכונית הרלבנטית, שבה נהגה כנטען הנתבעת 1. עם זאת כפרה הנתבעת 2 בטענה שהתובע נפצע בתאונת דרכים. למרות ההכחשה, הסתפק התובע בסעיף 3 לתצהיר עדותו – העדות היחידה שהובאה מטעמו – בתיאור זה של האירוע: "בתאריך 20.4.08, נפגעתי בתאונת דרכים, עת נסעתי ברכב...". מהכתוב עולה שהתובע נפצע בתאונה אגב נסיעה. התובע לא הוסיף מילה על נסיבות האירוע ואף לא ניסה להניח תשתית עובדתית למסקנה המשפטית, שמה שקרה לו הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פלת"ד.

2. רק בחקירה הנגדית של התובע נחשפה גרסה עובדתית שונה (על שיבושי הלשון): "ביציאה מפרייבט התחלקתי במדרכה וקרסול נכנס בין פרייבט ומדרכה וככה נפלתי". ומיד נשאל "ז"א שהחלקת על המדרכה והקרסול שלך נכנס בין המכונית למדרכה?" והשיב בחיוב. לא ברור אם התובע טוען שנפצע ממש בעת היציאה מהמכונית, או מיד לאחר שסיים לצאת ממנה וכאשר כבר הפך להולך רגל. לא הופנו לתובע שאלות נוספות בענין. בית-המשפט עצמו נזהר מהתערבות בחקירה. חקירה חוזרת כלל לא נערכה ואי הבהירות נותרה כשהיתה. מכאן שהגרסה שבפי התובע, עד התביעה היחיד, שונה מהכתוב בכתב התביעה ובתצהיר והיא דו-משמעית.

3. בעדותו סיפר התובע שהגיע לחדר המיון בבית-החולים "אסף הרופא" בשעה 8 או 9 בבוקר ושם סיפר רק שהחליק ויש לו נפיחות בקרסול. לדבריו בהמשך נבדק ע"י כירורג, סיפר לו את נסיבות הפציעה המדוייקות והרופא אמר לו שזו תאונת דרכים. המסמך נ/2 מלמד שהתובע הגיע לחדר המיון בשעה 14:04 ביום 20.4.08. באנמנזה הראשונית נכתב : "חבלת רגל מאתמול, היום נפיחות והגבלת תנועה ברגל ימין." התובע טוען שנפצע בשעה 03:00, ולכאורה לשון "אתמול" בעיתוי זה, מעט מוזרה – נראה שגרתי יותר אילו נאמר "הלילה". בהמשך, בכתב יד לא קריא מיוחס "לדבריו" תיאור תאונה זה: "מעד ונחבל חבלה סיבובית בקרסול ימין." לא רק שברישומים אלה אין אינדיקציה כלשהי לכך שלפציעה זיקה כלשהי למכונית, אלא שלשון "מעד" נראית מתאימה יותר לסיפור של פציעה אגב סתם החלקה במדרכה.

4. התובע סיפר שכבר בבית-החולים הבהיר לו רופא ששמו לא ידוע שפציעתו היא בנסיבות של תאונת דרכים. ניסיון החיים מלמד שרופאים בבתי-חולים מודעים למשמעות הדבר (גם מבחינת האינטרס הכספי של בית-החולים) ומידע כזה מוצא בדרך-כלל את דרכו לרשומות הרפואיות. לא הוצג כל תיעוד רפואי המעיד על עדכון הרשומה במהלך האשפוז. מכל מקום, מעדות התובע עולה שעם שחרורו מבית החולים הוא כבר היה מודע לאפשרות שפציעתו היתה בתאונת דרכים. בכל זאת, אין לכך זכר גם בתעודה הרפואית הראשונה שקיבל התובע מרופאת המשפחה ד"ר אליזבטה שאולוב גזיאנץ למחרת, ביום 23.4.08. לראשונה, מצאתי את הטענה שהתובע נפגע בקרסולו תוך כדי יציאה ממכוניתו במסמך רפואי מיום 1.5.08 – עשרה ימים אחרי הפציעה.

5. אנשים רבים נפצעים בנסיבות שבהן אין עוד עדים לתאונה. עדויות של בעלי ענין אינן פסולות כמובן, אלא שהן נבחנות לפי סעיף 54 לפקודת הראיות ואם לא נמצא להן סיוע "על בית-המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק באותה עדות יחידה". לצד הכרח שעדות התובע תמצא כשלעצמה אמינה, עשויים להועיל לתובע טעמים כגון: תיעוד מוקדם של גרסתו; עקביות בתיאור הפרטים; מסירת פרטים רבים החושפים את התובע לחקירה נגדית מפורטת שבה הוא מותיר רושם מהימן; הבאת כל הראיות הזמינות וסילוק החשש שמידע נחוץ הוסתר.

6. מהו תוכן "גרסת התובע"? בכתב התביעה ובתצהיר סיפר התובע על פציעה בתאונה בעת נסיעה. בחקירתו הנגדית ניתן תיאור אחר של פרטי האירוע. תיאור זה היה חסר מאוד ולא לגמרי ברור. ניתן להסיק ממנו שתי חלופות: שהתובע נפצע תוך יציאה ממכוניתו, או שלאחר שיצא ממכוניתו, החליק התובע במדרכה. החלופה הראשונה נראית כתיאור של "תאונת דרכים" לפי חוק פלת"ד, אך לא החלופה השניה. רק התובע אחראי לאי-הבהירות של גרסתו. דבר לא מנע ממנו לפרט אותה כראוי ולהבהיר אותה כבר בכתב התביעה ובתצהיר.

7. גרסת התובע, אפילו נניח שברור מה היא, לא נתמכת בכל ראיה מסייעת. סיוע עשוי היה להמצא בתיעוד הרפואי, אילו נזכרו בו פרטים חופפים לעדות התובע במשפט. סיוע עשוי היה גם לבוא מעדות אשתו. לא היתה כל מניעה שהתובע יעיד את אשתו מטעמו – היא לא יוצגה במשפט ע"י ב"כ הנתבעת 2. אשת התובע יכולה היתה לספר על מה שקלטו חושיה בזירת התאונה. כך למשל, גם אם היתה מעידה שלא ראתה את הרגל נלכדת בין המדרכה לגלגל, היתה יכולה להשיב על השאלה אם בעת שבעלה צעק בכאב, הוא חזר ונשמט אל מושב הנוסע, או שנפל קדימה על המדרכה.

8. איני סבור שיש לייחס משמעות יתירה לכך שהתובע לא העיד אנשים זרים ששמעו ממנו לאחר זמן על נסיבות פציעתו. מה שיכולים אנשים כאלה לספר אינו אלא מה שסיפר להם התובע והרי התובע אינו יכול לסייע לעדותו, ע"י הבאת עדות מכלי שני על הגרסה הטעונה סיוע.

9. את מידת האמון שניתן ליתן בעדות התובע יש לבחון בהקשר הרחב של מכלול עדותו. כאן אמר התובע דברים רבים שאותם ניתן היה לברר ולבדוק. הנתבעת 2 סבורה שאמינותו נמצאה לוקה מאוד והקדישה לדיון בכך חלק מרכזי בסיכומיה. התובע משיב בטענה שהיא בלבלה אותו בפרטים בחקירה הנגדית ומנסה להבנות מאי הבנה שלו את השפה העברית. יוער, שגם מקריאת הפרוטוקול ברור למדי שהתובע יודע עברית טוב מספיק כדי להבין את השאלות ולהשיב עליהן.

10. בסעיף 30 לתצהיר התובע נכתב: "בשל פציעתי בתאונה לא יכול היית י להמשיך בלימודי המעשיים ולקחת שיעורי נהיגה על רכב משא כבד (מיום התאונה) ועל כן חל עיכוב של כ – 6 חודשים בהכשרתי המקצועית, שכן שבתי ללימודי רק במהלך חודש אוקטובר 2008..." בחקירה הנגדית, התברר שהתובע קיבל את הרישיון לנהוג ברכב משא כבד חודשיים לפני התאונה בפברואר 2008. לכאורה ההצהרה אינה אמת. האם התערבבו בעדות ובתצהיר ה"הכשרה" וה"רישוי" בשני עניינים שונים והתובע אמר דבר אחד והתכוון לאחר? אפילו התשובה חיובית, הדבר פוגע בערכה של עדות התובע (שרק עליה נשענת התביעה).