ת"א 1574-09-15 פרץ נ' עיריית חיפה ואח'

בפניי שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף אשר הוגשו על ידי המבקשות.

התביעה אשר הגישה המשיבה עוסקת ברכב מזדה מ.ר. 81-278-56 (להלן: "הרכב") שרכשה המשיבה ביום 31.05.2007 בהלוואת ליסינג לשימוש חתנה דאז. לטענת המשיבה חתנה הפסיק לשלם את התשלום החודשי לאחר מספר חודשים וסרב להחזיר לה את הרכב, על פי שמועות ששמעה הרכב נמכר או הועבר על ידי חתנה לאדם בשם אימן מוסלם בישוב יפיע בצפון, וזאת למרות שעל הרכב היה רשום שעבוד לטובת חברת הליסינג.

בעקבות כך הגישה ביום 10.10.2008 המשיבה תלונה על גניבת הרכב בה ציינה את מועד הגניבה ביום 01.09.2008. המשטרה חקרה את התלונה ואת המעורבים ולאחר מכן החליטה על סגירת התיק ללא הגשת כתבי אישום מחוסר ראיות ומבלי שסטטוס הרכב יעודכן ל"גנוב".

המשיבה טוענת כי ללא שינוי הסטטוס על ידי המשטרה לא עודכן הרישום בהתאם במשרד הרישוי, וכתוצאה מכך הרכב נשאר רשום על שמה על אף שבפועל הוא אינו מצוי בשליטתה או בשימושה.

המשיבה טוענת כי בין התאריכים 14.9.2012 – 06.02.2013 הנפיקה הנתבעת 1 דוחות חניה בגין הרכב כנגד המשיבה, ואף הטילה עיקול על חשבונה של המשיבה בגין החוב שנוצר.

המשיבה פנתה לנתבעת 1 באמצעות בא כוחה בבקשה לבטל את החיובים עקב גניבת הרכב, אך הנתבעת 1 לא הסכימה לבקשה.

כנגד הנתבעת 4 טוענת המשיבה כי לאחר יום 01.09.2008 חייבה הנתבעת 4 את המשיבה בגין הרכב ואף פניה של המשיבה אליה באמצעות בא כוחה לביטול החיובים נענתה בשלילה.

בתביעתה עותרת המשיבה לסעד הצהרתי כי הרכב גנוב ומתן צו עשה כנגד המשטרה ומשרד הרישוי לרשום את הרכב כגנוב במרשמים המנוהלים על ידן, וכן עותרת למתן סעדים נוספים.

כנגד הנתבעות 1 ו- 4 עתרה המשיבה למספר סעדים ובהם סעד אשר משמעותו ביטול דוחות החניה שניתנו לה על ידי הנתבעת 1 וביטול חיובים בתשלום אגרה שהוצאו לה על ידי הנתבעת 4.

לעניין סעדים אלו טענו המבקשות 1 ו- 4 להעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, הואיל וביחס לדוחות החניה למבקשת 1 מסורה הסמכות לבית המשפט לעניינים מקומיים בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") בשילוב עם סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ"), וביחס לתשלום האגרה למבקשת 4 מסורה הסמכות לוועדת הערר בהתאם לסעיף 12א(א) בחוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק מנהרות הכרמל").

המשיבה בתגובתה טענה ביחס לסמכותו של בית המשפט, כי הואיל והטענות המועלות כנגד הדוחות אינם תקיפה ישירה של הדוחות, אלא תקיפה עקיפה בטענה שהדוחות הוצאו כנגד המשיבה במועדים שלאחר גניבתו של הרכב ולפיכך נטען שלבית המשפט סמכות לדון בטענה זו, וביחס לחוק מנהרות הכרמל נטען, כי החוק קובע סמכות מקבילה בלבד וההלכה קבעה כי במקרים המתאימים יש לאפשר לאזרח להגיש תביעתו לבית המשפט האזרחי.

עוד טענה המשיבה, כי פיצול תביעתה תחייב אותה בניהול הליכים בפניי גופים רבים ושונים, דבר שיקשה עליה ועלול להביא לפסיקות סותרות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשות, בתגובות ובתשובות, ניתנה החלטתי, בה הוצע למשיבה לפנים משורת הדין לעתור למחיקת תביעתה ללא חיוב בהוצאות, על מנת שתוכל לשקול מחדש את דרך הפעולה המתאימה והנכונה, אך המשיבה סרבה.

לפיכך, אני מוצאת כי הסמכות לדון בטענות המשיבה כנגד דוחות החניה בהם חויבה על ידי המבקשת 1 נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים – חיפה, וזאת בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, הואיל והמשיבה הורשעה וביטול הדוחות ביחס למשיבה מהווה ביטול ההרשעה, לא נתונה לבית המשפט האזרחי סמכות מסוג זה.

בנוגע לחיובים אשר הוטלו על המשיבה על ידי המבקשת 4, אני מוצאת כי היה על המשיבה להגיש ערר לוועדת הערר בהתאם לסעיף 12א(א) לחוק מנהרות הכרמל אשר להן הסמכות לדון בכל טענה של מי שחולק על חיוב ואין בנסיבות מקרה זה הצדקה לסטות מהכלל של פניה לוועדת הערר כפי שנקבע ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (12.9.2000):

"קיום סמכותם של גופי הערר הוכרה כמצדיקה הימנעות בתי-המשפט מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לסמכותם של אותם גופים בין שמדובר בבית-המשפט הגבוה לצדק ובין בבית-משפט רגיל."

ולפיכך אני מוצאת כי הסמכות לדון בטענות המשיבה בנוגע לחיובים שהוטלו עליה על ידי המבקשת 4 נתונה לוועדת הערר שהוקמה מכוח חוק מנהרות הכרמל.