דירין נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

ביום 1.1.18 הגישה הנתבעת "הודעה לבית המשפט", אליה צירפה מכתב שנשלח על ידה לבנק לאומי לישראל בע"מ ביום 6.8.14, וזאת הגם שבדיון מיום 27.12.17 נקבעו מועדים קצובים להגשת ראיות הצדדים, ולא ניתנה למי מבעלי הדין האפשרות לצרף מסמך על דרך של משלוח הודעה.

לא חלפו אלא ימים קצובים, ובכתב טענות שהוכתר כ"תגובה" מטעם התובעת באשר לצירוף המסמך הנזכר, טענה התובעת כי המסמך לא נזכר בגילוי המסמכים מטעם הנתבעת, וכי אף בשיחה שנערכה בין ב"כ הצדדים טען ב"כ הנתבעת כי אין בידו מסמכים נוספים, זולת אלו אשר פורטו במסגרת הליך גילוי המסמכים.

נוכח האמור, טענה התובעת כי ניהול ההליך בנסיבות המפורטות לא נעשה בתום לב מצד הנתבעת, ומכל מקום, כי לפי תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984(להלן: "התקנות"), מי אשר אינו מגלה מסמך שהיה עליו לגלותו, אינו רשאי להגיש את המסמך כראיה בהליך, אלא ברשות בית המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין "הצדק סביר למחדלו".

במקרה דנא, כך לפי הנטען, הנתבעת כלל לא טרחה ליתן הסבר למחדלה, וממילא לא ביקשה רשות להגיש את המסמך. על כן, עתרה התובעת להוצאת המסמך מתיק בית המשפט.

התובעת הוסיפה וטענה כי קיימים סימני שאלה לגבי תוקף המסמך, וכי כלל לא מחוור שאמנם המסמך נשלח בפועל לבנק לאומי לישראל בע"מ.

בתגובת הנתבעת נטען כי התובעת מעולם לא ביקשה גילוי או עיון ספציפי במסמכים, ועל כן, אין להלום טענת התובעת כי הנתבעת התנהלה באופן חסר תום לב.

לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי התביעה מצויה בשלב מקדמי, עוד בטרם הוגשו ראיות מטעם הצדדים, ועל כן, לא ייגרם לתובעת נזק מצירוף המסמך בשלב זה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי בעת הגשת כתב ההגנה, לא עלה בידה לאתר את המכתב. רק בעקבות הדיון שנערך בבית המשפט ביום 27.12.17, אשר במסגרתו הפנה ביהמ"ש את ב"כ הנתבעת להוראת סעיף 15(ב) לחוק חוזה ביטוח ושאל האם הנתבעת הודיעה לבנק לאומי לישראל בע"מ, המוטב הבלתי חוזר בפוליסה, אודות הפיגור בתשלום דמי הפרמיה, השיב ב"כ הנתבעת כי אין בידיו את הנתונים הרלוונטיים וביקש להשיב בכתב, בין היתר, על מנת לבצע ניסיון נוסף לאיתור המכתב.

נוכח האמור, נטען כי לאחר הדיון פנה ב"כ הנתבעת לנציגי הנתבעת על מנת שיעשו מאמצים נוספים לאיתור המסמך, ואכן, לאחר "מאמצים רבים וחיפוש מקיף" אותר המכתב והוגש לבית המשפט (ס' 12 לתגובה מיום 22.1.18).

על יסוד האמור, ולפי שהנתבעת לא הסתירה ביודעין את המסמך, ומאחר שגם לא הוכח כי ייגרם נזק בלתי הפיך לתובעת מצירוף המסמך בעת הזו, ובהתחשב ברלוונטיות של המסמך להליך דנא, נטען כי בנסיבות המקרה דנא אין להחיל את תקנה 114(א) רישא לתקנות, ולהותיר המסמך בתיק ביהמ"ש.

לחילופין, טענה הנתבעת כי לכל היותר ראוי שביהמ"ש יפעל להתיר צירוף המסמך תוך הידרשות לפסיקת הוצאות.

בתשובת התובעת לתגובת הנתבעת נטען, כי לא צורף תצהיר תומך לתגובת הנתבעת, ועל כן לא הוכח קיומו של "הצדק סביר" לאי גילוי המסמך בשלב הליך גילוי המסמכים.

התובעת הוסיפה וטענה כי אין בכוחה לדעת מדוע לא פעלה הנתבעת לגלות המסמך עד הנה, ומכל מקום, כי הנתבעת לא פירטה האם עשתה מאמצים סבירים למצוא את המסמכים במועד מוקדם יותר, אך חרף זאת הדבר לא עלה בידה.

בהחלטתי מיום 23.1.18 קבעתי, כי לא יאוחר מיום 31.1.18 תצרף הנתבעת תצהיר ערוך כדין התומך בתגובתה מיום 22.1.18.

בהתאמה, הנתבעת צירפה תצהיר מטעם הגב' טל דרור, רכזת במחלקה המקצועית באגף ביטוח חיים אצל הנתבעת. במסגרת תצהירה ציינה הגב' דרור כי בעת הוצאת התיק למשרד ב"כ הנתבעת, הועברו למשרד עוה"ד כלל המסמכים. ואולם, ככל הנראה, בשל טעות, לא הועבר המכתב שנשלח לבנק ביום 6.8.14 (ס' 2 לתצהירה של הגב' דרור).

עוד ציינה הגב' דרור בתצהירה, כי ביום 27.12.17 התקשר אליה ב"כ הנתבעת וביקש לבצע בדיקה נוספת האם נשלח מכתב לבנק, ואכן, לאחר חיפוש מקיף, אותר המכתב ונשלח באופן מיידי לב"כ הנתבעת באמצעות המייל.

דיון

ברע"א 4234/05 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 14.8.05) קבע כב' ביהמ"ש העליון: "המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520). ניהול שלב ההוכחות באופן שכל אחד מבעלי הדין מודע לחומר שבידי יריבו אף יגביר את יכולתו של בית המשפט בחשיפת האמת".