ת"א 15524-05-13 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לתשלום פיצויים לתובע, יליד 10.7.1957, בגין תאונת דרכים מיום 28.2.2010.

2.בטרם שנגיע לתאונת הדרכים נשוא התביעה ולתוצאותיה, יש להקדים ולספר כי בשנת 1982 נפצע התובע במלחמת שלום-הגליל (כחייל מילואים). פציעתו הייתה קשה והוא נותר עם נכות מוּכּרת (על-ידי משרד הביטחון) בשיעור של 100%. עיקר הפגיעות היו בכפות הידיים ובכושר הראייה, וכן צלקות.

3.ביום 28.2.2010 – עת שהיה התובע בן 53 שנים – התרחשה תאונת הדרכים נשוא התביעה שלפניי (רכב אחֵר פגע ברכב שבו נהג התובע; כריות האוויר נפתחו). לאחר התאונה מיאן התובע להתפנות לטיפול רפואי, אך כעבור ימים אחדים פנה לקופת החולים ובירור העלה בין היתר כי הוא סובל משבר בצלעות. נוכח תלונות שהשמיע התובע במישור הנפשי, שעיקרן סממני חרדה, הוא נזקק לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (לרבות טיפול תרופתי).

4.בית המשפט הורה על מינויו של פרופ' חנן מוניץ כמומחה בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתו מיום 13.3.2015 קבע המומחה, כי לאחר המלחמה הופיעה אצל התובע תסמונת פוסט-טראומטית, ולמרות שיפור רב במצבו "נוטה לפתח מצבי חרדה במצבי לחץ". לאחר התאונה – כך הוסיף המומחה וקבע – הופיע מצב חרדה עם גוון דכאוני, אולם "זה כשנתיים שמצבו יציב". המומחה סיכם וקבע כי יש לייחס לתאונה החמרה זמנית של מצבו הנפשי של התובע – נכות בשיעור של 10% לתקופה של 3 שנים "עקב החרפה של תסמונת פוסטראומטית קודמת".

5.ייאמר כבר עתה, כי המומחה מטעם בית המשפט לא זוּמן להיחקר על חוות-דעתו, אף לא שוגרו לו שאלות הבהרה. בסיכומיה ניסתה באת-כוח התובע לטעון כי חרף מסקנותיו של המומחה, יש לקבוע לתובע נכות צמיתה על-יסוד עקרון "הגולגולת הדקה". אין בידי לקבל טענה זו. עמדתו של המומחה במישור הרפואי ברורה – מדובר בהחרפה זמנית של מצב קודם – ולא מצאתי טעם מבורר לשנות ממסקנה זו (המתיישבת גם עם מסמכים שהוגשו לעיוני – ראו נ/1).

6.עיקר המחלוקת בתיק זה נסבה על ההשלכות התפקודיות של התאונה, בפרט במישור התעסוקתי, ועל נושא הוכחת הפסדי השכר בעבר. ניתנת האמת להיאמר, שאין זו שאלה פשוטה בנסיבות המקרה.

7.התובע טוען – ועדותו נמצאה על-ידִי מהימנה – כי חרף פציעתו הקשה בשנת 1982, הוא בחר שלא לישב בחיבוק ידיים ולהתפרנס מקצבאות, אלא לפנות לנתיב של שיקום ועבודה. בשנות השמונים פתח התובע חנות "כלבו" (בסיוע של משרד הביטחון), ולאחר כ- 11 שנים (בשנת 1995) גמר אומר לשוב למקצועו כהנדסאי אלקטרוניקה. התובע פתח מעבדה ויחד עם שני עובדים עסק בתיקון מכשירי חשמל. התובע ציין בעדותו כי מגבלותיו הפיזיות אכן הציבו אתגר בעבודתו, אך הוא התגבר על הקשיים תוך חלוקת המטלות עם עובדיו (עמודים 9-8 לפרוטוקול). "זה היה חלק מהשיקום" – כדבריו. כעבור כעשר שנים – בשנת 2006 – סגר התובע את המעבדה עקב ירידה בביקוש, ואז פנה לעיסוקים אחרים, בהם עבודה כבורר (לאחר שעבר קורס בוררות), התקנת מצלמות במעגל סגור ומכירה ותיקונים של רכיבי אלקטרוניקה, ובנוסף, במשך תקופה של כשנה ומחצה (החל משנת 2008), השכרת ציוד של עגלת קפה לאירועים.

כאמור, על-פי התרשמות בלתי-אמצעית ועל יסוד מכלול החומר שלפניי, מצאתי את עדותו של התובע בדבר הליך השיקום שעבר לאחר המלחמה ובדבר דבקותו בחיים של עבודה חרף הנכות הקשה – מהימנה ומשכנעת.

8.על רקע זה עולה שאלת הנפקות של תאונת הדרכים והשלכותיה. לטענת התובע, תאונת הדרכים הייתה בבחינת "קו שבר" מבחינת מצבו הנפשי, וגרמה לכך שהוא כמעט ולא עבד בתקופה שלאחר התאונה. "לא הצלחתי להרים את עצמי" – כך העיד (עמוד 12 לפרוטוקול). התובע למעשה מתאר הדרדרות דרסטית בהכנסותיו ומציין כי בעוד שלפי הדו"ח שהוגש למס הכנסה בשנת 2009 הכנסתו עמדה על סכום שנתי של 204,885 ₪, הרי שבדו"ח משנת 2010 (שנת התאונה) דוּוחה הכנסה בסך של 41,412 ₪ בלבד, וגם בשנים העוקבות נצפתה ירידה ניכרת בשכר. הנתבעת לעומת זאת גורסת כי התובע בחר – חרף הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו לו – להציג תשתית עובדתית וראייתית חלקית ועמומה לגבי עיסוקיו והכנסותיו עובר לתאונה ואחריה, עד שבסופו של יום לא עלה בידו לבסס הפסדי שכר. עוד מטעימה הנתבעת, כי מדובר בתיק של נכות נמוכה וזמנית בלבד.