ת"א 1550-10-13 מנשה ואח' נ' נברו

התובעים הם בני זוג. בין תובע 1 לבין הנתבע התקיימו החל משנת 2009 יחסים מסחריים. יחסים אלה לא עלו בהצלחה, והשקעה במניות שביצע תובע 1 באמצעות הנתבע - כשלה.

בפסק בוררות משנת 2012 חויב הנתבע לשלם לתובע 1 סך של 62,500 דולר. פסק הבוררות אושר בשנת 2013, ואף ננקטים הליכים להוצאתו אל הפועל (תיק הוצאה לפועל מספר 03-17241-13-2). נכון להיום עומדת יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל על סך של כ-133,000 ₪ (כך על פי מסמך דף החשבון שצורף לסיכומי הנתבע, ובכפוף להסתייגות התובע).

מעבר לסכום שנפסק בפסק הבוררות, התובעים טוענים כי הנתבע חייב להם סכומים נוספים. חובות אלה הם מושא התובענה שלפניי. הנתבע כופר בטענות אלה, ואף טוען כי לאחר פסק הבוררות הגיעו הצדדים להסכם בדבר תשלום סכום של 35,000 דולר, שכבר שולם למעשה, ועל כן הוא לא נותר חייב לתובעים דבר.

בתובענה התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט: בישיבה הראשונה הוסכם על תחימת עילת התובענה, באופן שחלק מן התביעה כפי שהוגשה במקורה נדחה, וכן הוסכם על פלוגתאות. בהמשך עוכב הדיון בתובענה, בשל הליך אחר שהתקיים בין הצדדים ושתוצאתו הייתה אמורה להשפיע עליה. בקדם משפט נוסף הגיעו הצדדים למוסכמות ולפלוגתאות שמכוחן נמחק אותו הליך אחר, והתגבשו הטענות ההדדיות בתובענה. הצדדים הגישו תצהירים של העדים מטעמם, ואז התקיים קדם משפט שלישי.

בתום קדם משפט זה הגיעו הצדדים להסכמה כי התובענה תוכרע בדרך של פשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, כאשר בית המשפט יקבע סכום, במתחם הסכומים שבין 100,000 ₪ ל-300,000 ₪, וסכום זה יבוא במקום יתרת החוב כפי שהיא מופיעה בתיק ההוצאה לפועל הנזכר לעיל. להסכמה זו, כנוסחה בעמוד 13 לפרוטוקול, ניתן תוקף של פסק דין כחלק מפסק הדין שכאן.

בהתאם להסכמה, הגישו הצדדים סיכומים מפורטים מטעמם.

לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק בית המשפט, וכן בסיכומים המפורטים שהגישו הצדדים, ובשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין לרבות שיקולי פשרה וצדק כפי שהסמיכוני הצדדים לשקול, אני מורה כי יתרת החוב בתיק הוצאה לפועל מספר 03-17241-13-2 תעמוד על סך של 165,000 ₪.

בהתחשב באופן ובשלב שבו הסתיים ההליך, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.