פלונית ואח' נ' דרכי נוער באר שבע עמותה ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תקיפתה על ידי נתבעת 3. תובע 2, המוסד לביטוח לאומי, הכיר באירוע התקיפה כתאונת עבודה והוא מי ששילם וישלם לתובעת 1 גמלאות בעטיו. תביעתו (נגד נתבעת 3 בלבד) היא תביעת שיבוב לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

1. התובעת, ילידת 1975 (היום בת 44), היא גננת במקצועה שהועסקה במועד הרלוונטי בגן ילדים שבבעלות נתבעת 1, עמותת דרכי נוער באר-שבע (להלן: "המעסיק").

בתאריך 3.5.13 התובעת הותקפה על ידי נתבעת 3, אמם של שניים מילדי הגן (להלן: "פסחוב"). על פי כתב האישום [המתוקן] שהוגש נגד פסחוב, היא איימה על התובעת בכך שאמרה לה "תסתכלי עלי טוב טוב, תדעי שאני מסוכנת" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה, ומאחר שסברה כי התובעת דיברה אליה באופן הפוגע ברגשותיה. סמוך לאחר מכן, פסחוב גם תקפה את התובעת בכך שהפילה אותה ארצה, משכה ושרטה אותה (להלן: "התקיפה"). פסחוב הואשמה בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיפים 192 ו – 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, בהתאמה). היא הורשעה על יסוד הודאתה בכתב האישום [המתוקן] ובמסגרת גזר הדין הוטל עליה, בין היתר, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪ (לכתב האישום המתוקן, להכרעת הדין ולגזר הדין מתאריך 18.12.13 בת"פ 60380-07-13 ראו עמ' 14 ו - 1-4 לתיק המוצגים של פסחוב) (להלן: "פסק הדין הפלילי").

2. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" [הדגשה אינה במקור]. אין מחלוקת כי על אף שפסק הדין בהליך הפלילי מבוסס על הודאתה של פסחוב ומבלי שהובאו ראיות, רואים את עובדות כתב האישום [המתוקן] כמוכחות כלפיה, והן חלק מהממצאים שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332 (1987)).

3. התובעת טוענת כי פסחוב ביצעה נגדה עוולה של תקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין), והיא אחראית לנזקי הגוף שנגרמו לה בעטיה. כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, התובעת צירפה שתי חוות דעת רפואיות (בתחום הפסיכיאטריה ובתחום אף אוזן גרון) שלפיהן נותרה לה נכות משוקללת בשיעור של 43% בעקבות התקיפה. אך לא רק פסחוב אשמה בנזקי הגוף האמורים, אלא גם המעסיק (ונתבעת 2 המבטחת אותו בביטוח חבות מעבידים). זאת מאחר שיום לפני התקיפה התובעת הביעה לפני המנהלת שלה את חששותיה מפני פסחוב, אך זו לא הגישה לה סיוע ולא נקטה בכל פעולה כדי להפיג את הסיכון ואת פוטנציאל מימוש איומיה של פסחוב כלפיה. גם דקות ספורות לפני התקיפה, כשהתובעת שוחחה עם המנהלת בטלפון, וביקשה שתגיע לגן – זו לא שעתה לבקשתה. עילות התביעה נגד המעסיק נשענות על עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין) והפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה).

4. תובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא גוף סטטוטורי הפועל על פי דין אשר כאמור הכיר בתקיפה כתאונת עבודה, וכתוצאה ממנה שילם וישלם לתובעת גמלאות בגין נכות מעבודה, לאחר שוועדה רפואית קבעה כי לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור של 32% [לאחר הפעלת תקנה 15 ב – 1/4]. תביעתו של המל"ל, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היא לקבלת שיפוי של סכום הגמלאות והיא הוגשה נגד פסחוב בלבד (מאחר שנגד המעסיק אין לו עילת תביעה על פי הדין בהיותו מי ששילם לו תגמולי ביטוח. הדברים יפים גם כלפי המבטחת של המעסיק, נתבעת 2).

5. פסחוב אינה מתכחשת לאחריותה, אולם טוענת כי לתובעת חלק משמעותי בהתרחשויות, המצביע על כך כי מדובר במריבה משותפת במהלכה התובעת קנטרה אותה והיא גם זו אשר יצרה את המגע הראשוני באופן תוקפני (דחפה אותה ונתנה לה מכת אגרוף בכתף ימין), כך שיש להעמיד את תרומתה של התובעת להשתלשלות העניינים בשיעור של 40%.

6. המעסיק טוען, בתמצית, כי לא היתה לו כל יכולת למנוע את התקיפה, ומדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי שלא ניתן להטיל עליו אחריות בגינו. ככל שיימצא כי יש אחריות, אזי לכל הפחות יש להטיל על התובעת אחריות תורמת להתפתחות התגרה. כמו כן, נזקיה של התובעת אינם בשיעור הנטען על ידה, וממילא הם נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי כך שלתובעת לא מגיע פיצוי ממנו בהיותו המעסיק במועד האירוע ולאור הוראות הדין בהקשר זה.

7. הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת האחריות הן בשאלת היקף הנזק.