ת"א 15026-03-12 ר.א. ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

1.ביום 19.3.08 אירעה תאונת דרכים בה קופחו חייו של המנוח א. ר. ז"ל. התביעה שלפניי היא תביעת תלוייו ויורשיו של המנוח לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין חולק על חבותה של הנתבעת לשאת בנזקי התובעים עקב התאונה, והמחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על זהות התלויים במנוח ועל שיעור הפיצויים.

2.המנוח, יליד 17.5.75, היה בן 33 בעת התאונה. במותו הותיר אחריו אלמנה, א. ר. ילידת 17.7.75 (התובעת 2, להלן גם - התובעת), והורים, פ.ו. ר. , ילידי 2.12.53 ו-30.3.51, בהתאמה (התובעים 3-4, להלן - ההורים). האלמנה וההורים הם יורשיו של המנוח (מחצית לאלמנה ורבע לכל אחד מן ההורים).

3.התובעת מבקשת לפצותה, בגדר תביעתה כתלויה במנוח, בגין הפסד תמיכת המנוח וכן בגין אובדן שירותי בן זוג. עוד היא מבקשת לפצותה, בגדר תביעת העיזבון, בגין חלקה באובדן הכנסות המנוח בתקופת ה"שנים האבודות" לאחר ניכוי הפסדי התמיכה, בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני.

4.ההורים מבקשים לפצותם, בגדר תביעתם כתלויים במנוח, בגין הפסד תמיכת המנוח וכן בגין אובדן שירותי בן. עוד הם מבקשים לפצותם, בגדר תביעת העיזבון, בגין חלקם באובדן הכנסות המנוח בתקופת ה"שנים האבודות" לאחר ניכוי הפסדי התמיכה, בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני.

5.יצוין כי התביעה הוגשה במקורה לבית משפט השלום בירושלים ובשנת 2012 הועברה לבית משפט זה. בירור התביעה התארך, בין היתר, בשל מינוי מומחה רפואי נוסף לאחר תום שמיעת הראיות, ובשל בקשת ההורים לעכב את מתן פסק הדין עד להכרעה בבקשתם, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, להתיר להם לעשות שימוש בזרעו המוקפא של המנוח לצורך הפריית אישה שנתנה הסכמתה לכך. לבקשה זו אחזור בהמשך.

תלויי המנוח

6.התובעת נישאה למנוח ביום 16.6.06, כשנתיים לפני מותו. אין חולק על כך שהתובעת, אלמנתו של המנוח, היא בגדר תלויה במנוח וכי היא זכאית להפסדי התמיכה שנגרמו לה כתוצאה ממות המנוח. ההורים טוענים כי גם הם היו תלויים במנוח, בעוד שהתובעת והנתבעת חולקים על טענה זו.

7.להוכחת תלותם במנוח הגישו ההורים תצהיר זהה. בתצהירם ציינו כי המנוח היה בנם היחיד והיה מסור להם מאוד. ההורים ציינו כי מאז ומתמיד היה בינם לבין בנם קשר מיוחד אשר התבטא בטיפולם המסור במנוח, ובתחושת שייכות ומחויבות מרבית של המנוח לתא המשפחתי. ההורים הוסיפו וציינו כי המנוח הדגיש מאז ומתמיד את החשיבות שהוא רואה בשמירת התא המשפחתי הגרעיני ואת רצונו להמשיך ולהתגורר עם הוריו תחת קורת גג אחת, גם כאשר יקים משפחה משלו. ואכן, בשנים שלפני מותו התגורר המנוח עם התובעת בשני חדרים בבית ההורים שבצור הדסה, ובמועד התאונה אף החלו ההורים והמנוח בצעדים ראשונים לקראת הוצאת היתר לבניית קומה נוספת בבית ההורים אשר תשמש למגורי הזוג הצעיר. ההורים הוסיפו וציינו כי המנוח היה האחראי מאז ומתמיד לניקיון הבית ולביצוע כל התיקונים הנדרשים בבית, והמשיך לעשות זאת גם לאחר שנישא. ההורים הוסיפו וטענו כי מן הרגע בו החל לעבוד, נהג המנוח להעביר להם כספים, זאת בגדר עזרת בן להוריו, מיוזמתו המלאה של המנוח, וללא כל דרישה מצדם. לעניין זה ציינו ההורים כי הייתה תקופה של כשנה בה האם לא עבדה כלל, ובחלק מן הזמן עבדה כעצמאית ללא יציבות כלכלית וללא תנאים סוציאליים או פנסיה, כך שהכספים שהועברו להורים ע"י המנוח היו מרכיב חשוב בביטחון הכלכלי של ההורים. ההורים ציינו כי כספי תמיכת המנוח הועברו להם בעבר במזומן, בהתאם ליכולתו הכלכלית של המנוח, ואת שיעור הסכומים שהועברו במזומן אין הם זוכרים כיום. עם תחילת עבודתו של המנוח בחברת נטוויז, כחצי שנה לפני מותו, החל המנוח להעביר להוריו את כספי תמיכתו בהמחאות מחשבונו. על פי מסמכי בנק שהוצגו, העביר המנוח להוריו, בחודשים אוקטובר ונובמבר 2007 סך של 3,000 ₪ לחודש, בחודש דצמבר 2007 גדל הסכום ל-4,300 ₪ ובחודשיים שלפני מותו הגיע הסכום לסך של 5,000 ₪ לחודש. ההורים מבקשים, אפוא, בסיכומיהם, לקבוע כי תמיכתו של המנוח בהוריו הייתה בשיעור חודשי של 5,000 ₪, נכון למועד התאונה, ולפסוק להם פיצוי בגין אובדן תמיכה זו לעבר ולעתיד. כן הם מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין אובדן שירותי בן יחיד.

8.התובעת טוענת כי המנוח לא תמך בהוריו וכי הכספים שהעביר להם היו תשלום בגין השתתפות בני הזוג בהוצאות הדיור והכלכלה בבית ההורים. לטענת התובעת, הורי המנוח הם אנשים מבוססים המתגוררים בבית צמוד קרקע בצור הדסה, עובדים במשרות נאות, החזיקו שתי מכוניות ולא חסר להם דבר, בעוד שהמנוח והתובעת היו זוג צעיר ללא דירה. התובעת אישרה כי אמנם המנוח והיא העבירו מידי חודש כספים להורים, אך לטענתה הדבר נעשה רק כאשר עברו בני הזוג להתגורר בבית ההורים בצור הדסה, וכהשתתפות בהוצאות המגורים והכלכלה בבית. בתקופה זו אף סייעו בני הזוג להורים בעבודות משק הבית ובתיקונים. התובעת הוסיפה והעידה כי היא הכירה את המנוח בשנת 2002 ונישאה לו בשנת 2006. עד לשנת 2005 התגוררו בני הזוג בדירות שכורות, ובסוף שנת 2005 עברו בני הזוג להתגורר בשני חדרים בבית ההורים בצור הדסה על מנת להקטין את הוצאותיהם. בתקופה זו סוכם עם ההורים כי בני הזוג ישלמו להם 3,000 ₪ לחודש עבור מגוריהם, כולל השתתפות בהוצאות הבית והמזון, כאשר מחצית מסכום זה שולמה ע"י התובעת בהעברות שעשתה מידי חודש בחודשו לחשבונו של המנוח (לבני הזוג היו חשבונות נפרדים). מאוחר יותר הועלה הסכום ל-4,000 ₪ לחודש, וכך היה עד למועד פטירתו של המנוח.

9.לאחר ששמעתי את עדויות התובעת וההורים ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה כי ההורים הוכיחו במידת ההסתברות הדרושה, כי המנוח תמך בהם כלכלית וכי היה ממשיך ותומך בהם בעתיד אלמלא התאונה. אכן, כטענת התובעת, ההורים עבדו לפרנסתם לאורך כל השנים. האם עבדה בעבר כעצמאית בעבודות ייעוץ שונות למשרדי הממשלה, בהמשך עבדה כמתווכת, וכיום (לאחר פטירת המנוח) היא עובדת כמנהלת פרויקטים בחברת אלעד המעניקה שירותי מחשוב למדינה, האב עובד במפעל לייצור לוחות חשמל וכל אחד מבני הזוג משתכר, על פי עדותו, שכר של כ-10,000 ₪ לחודש. בעזרת משכנתא בנו ההורים בית צמוד קרקע בצור הדסה, ועד לאחרונה החזיקו שתי מכוניות (לפי עדות האם אחת מהן נמכרה לאחרונה בסכום של כ-10,000 ₪). מנגד, המנוח לא הותיר אחריו כל רכוש.