פלוני נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע, רופא, שנפל ונחבל במלון רויאל ביץ' באילת, בעת שהשתתף בכנס של רופאים, שהתקיים במלון.

תמצית העובדות והמחלוקת

1. בימים 21 עד 24 במרץ 2018, התקיים באילת כנס של ארגון הרופאים העצמאיים של מכבי שירותי בריאות (הנתבעת 1, שהתביעה נגדה מחקה מחוסר מעש) במלון רויאל ביץ' (הנתבעת 3), השייך לרשת מלונות ישרוטל (הנתבעת 2). הכנס אורגן והופק על ידי חברת טריפל הפקות (הנתבעת 4 וצד ג' 1) שבוטחה על ידי הכשרה חברה לביטוח (הנתבעת 5 וצד ג' 2).

2. התובע, יליד X.X.1958, רופא בכיר בתחום רפואת העור והמין, נרשם לכנס, בליווי רעייתו, ושניהם לנו במלון דן הסמוך.

3. ביום 21.3.18, בשעות הערב צפו התובע ורעייתו בהופעה שהתקיימה במלון כחלק מתכנית הכנס. התובע ורעייתו, שישבו במרכז האולם, החליטו לצאת לפני סיום ההופעה. התובע יצא דרך המעבר מצד ימין של האולם ורעייתו מצד שמאל. בצאתו מהאולם החשוך נתקל התובע, כנטען, בשטיח שכיסה חוטי החשמל שהיו במקום ונפל ארצה. כתוצאה מכך, נחבל בפניו ובעיקר בברך שמאל.

4. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של ד"ר מיכאל לבני, מומחה בתחום האורתופדיה. ד"ר לבני קבע, בתמצית, כי לתובע נגרם שבר תוך מפרקי וכי נותרה לו הגבלה קלה בטווח התנועה של הברך. לפיכך, קבע המומחה, לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%. עוד קבע המומחה, כי יש מקום לקזז מהנכות שקבע, 2.5% בגין מצב קודם.

5. הנתבעות 2 ו-3 הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר גד ולן, שחלק על ממצאיו ומסקנתו של ד"ר לבני. הוא ציין שחל שיפור במצבו של התובע מאז שנבדק אצל ד"ר לבני, כך שתפקודו היום, כעולה גם מהמבחנים שערך, נמצאו תקינים. בסיכום הדברים קבע המומחה שלתובע לא נותרה נכות צמיתה.

6. נוכח הפער בין שתי חוות הדעת, מונה, ד"ר עמרי לובובסקי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי התובע סבל מחבלה ישירה בברך שמאל עם שבר תוך פרקי בפיקה. המומחה ציין כי מצא תלונות קודמות של התובע בגין ברך שמאל ובדיקה שהדגימה פגיעה עוד בשנת 2014. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה, כי יש לקבוע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% ולנכות ממנה שליש בגין פגיעה קודמת. יצוין, כי הצדדים לא שלחו למומחה שאלות הבהרה וגם לא ביקשו לחקור אותו.

7. עוד יצוין כי התובע הגיש תביעה למל"ל להכרה בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. נסיבות דחיה זו מצויות במחלוקת בין הצדדים.

8. בכל הקשור לשאלת האחריות לתאונה, טוען התובע כי הנתבעות מאשרות את קיומו של המפגע באולם אולם מטילות זו על זו את שאלת הבעלות או החזקה באותו שטיח ששימש לכיסוי חוטי החשמל. בעוד המלון טוען שהשטיח שייך לחברת ההפקות, חברת ההפקות טוענת שהשטיח שייך למלון. לטענת התובע הנתבעות לא דאגו לסביבה בטוחה לבאי הכנס וכל שהן מבקשות הוא להטיל את האחריות אחת על השניה. בנסיבות אלה, טוען התובע, האחריות מוטלת על הנתבעות ביחד ולחוד. לטענת התובע, המלון אחראי למפגע כבעל או מחזיק המקרקעין החב בחובת זהירות כלפי באי המלון ומבקריו והוא הפר חובתו זו. התובע מוסיף וטוען, בתמצית, כי שטיח שחור מגולגל הוא "דבר מסוכן" וכי הנתבעות הפרו חובות חקוקות בתחום הבטיחות.

9. הנתבעות מצידן, טענו נגד אמינות התובע ודיות הראיות שהביא ביחס לקרות התאונה ונסיבותיה. בהקשר זה נטען, בתמצית, לעדות יחידה של בעל דין שלא היה אמין, לעובדה שהתובע תיקן את מועד קרות האירוע רק במועד ההוכחות, וכי הוא אינו יודע כלל כיצד ארעה התאונה ועל כן ממילא לא הצליח להוכיח שנפל כתוצאה מהמפגע לו הוא טוען. עוד נטען על ידי הנתבעות, שהתובע מעד ללא קשר למפגע הנטען, ונפילתו אינה אלא התממשות סיכון רגיל. בהקשר זה הודגש, כי התובע בחר להסתכן ולצאת מהאולם בחושך.

10. בנוסף, הנתבעות 2-3 (להלן - המלון) טוענות כי השכירו את האולם לטריפל הפקות (להלן - טריפל או חברת ההפקות), שערכה את ההרשמה לכנס וניהלה את אירועי הכנס באופן מלא ובלעדי. גם המפגע המדובר הוזמן על ידי טריפל והותקן על ידה. מכאן, טוען המלון, שיש להטיל את כל האחריות לקרות הנזק על טריפל ועליה בלבד.

11. המלון הגיש הודעת צד ג' נגד טריפל והמבטחת שלה (הנתבעת 5) בטענה כי האחריות מוטלת עליהן, מכח דיני הנזיקין וכן, כך נטען בהודעה, מכח הסכם ביניהן לפיו התחייבה טריפל לקחת על עצמה את האחריות למקרים כגון זה שבעניננו. כמו כן נטען כי הפוליסה שהוציאה המבטחת של טריפל כוללת את המלון כמבוטח ומכאן כי אחריותו מכוסה בפוליסה.

12. טריפל מצידה הכחישה כל קשר למפגע המדובר. לטענתה, הוכח כי מדובר בשטיח מגולגל של המלון, שאף נצפה בכנס מאוחר יותר במלון, כנס שארגנה חברת הפקות אחרת. עוד נטען, כי האחריות לסידור האולם ותחזוקתו מוטלת על המלון בלבד. טריפל טוענת לאחריות של המלון כמחזיקת המקרקעין, כאשר היא עצמה משמשת רק חברת הפקות, שאינה אחראית או שולטת על מתקני המלון או תחזוקתם. עוד מדגישה טריפל, כי מילאה תפקידה כחברת הפקות במקצועיות מירבית.

13. הצדדים חלוקים ביניהם בראש ובראשונה בשאלת קרות תאונה ונסיבותיה והאחריות לה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

14. התובע הגיש מטעמו תצהיר עדות ראשית שלו, של רעייתו, של בנו ושל חברו למקצוע, ד"ר ברונשטיין (לענין גיל הפרישה). בהמשך ויתר התובע על עדויות בנו וחברו. המלון הגיש תצהיר עדות ראשית של אבי רוס, המנכ"ל הנוכחי של מלון רויאל ביץ'. טריפל הגישה תצהיר עדות ראשית של מנכ"ל החברה, ירון קיסרי. כל המצהירים (למעט בנו וחברו של התובע, כאמור) נחקרו על תצהיריהם.

    נסיבות האירוע ושאלת האחריות - טענות הצדדים

    טענות התובע 

15. לטענת התובע, במהלך היום הראשון של הכנס הוא נכח בהרצאות במלון, כאשר בסיומו של היום נערכה הופעה שהחלה בשעות הערב. במהלך ההופעה, לפני סיומה, כאשר האולם היה חשוך, ביקשו התובע ורעייתו לצאת מהאולם. רעיית התובע פנתה למעבר מצד שמאל של האולם ואילו התובע למעבר מצד ימין (כפי שצויר על ידי כל אחד מהם בתרשים במעמד חקירתם, ת/1 ות/2). התובע העיד כי הלך באיטיות, כיאה למקום חשוך, כאשר הרגיש לפתע שרגלו "נתפסת" וכתוצאה מכך הוא הוטח בעוצמה על הרצפה. כאשר הביט לאחור הבחין ב"משהו שחור".

16. לאחר הנפילה המתינו התובע ורעייתו מחוץ לאולם, זמן קצר, עד לסיום ההופעה והדלקת האורות. בזמן שהמתינו הבחינו בקצין הביטחון של המלון וכן בגב' ליאת דרור עובדת חברת ההפקה ודיווחו להם אודות הפגיעה. עם הדלקת האורות באולם שבו התובע ורעייתו למקום האירוע והבחינו בקיומו של שטיח מגולגל, שצולם על ידם (בשעה 22:56, ת/3). התברר כי מדובר בשטיח ששימש כיסוי לחוטי החשמל שנפרסו במקום (לצרכי הגברה ותאורה).

17. לטענת התובע, קב"ט המלון אליו פנו מילא דו"ח אירוע אולם המלון בחר שלא למסור להם את דו"ח, סירב לפניותיהם למסור להם אותו ולא צרף אותו כראיה בתיק זה. גם פניה שנעשתה למחרת האירוע לאחראית שירות לקוחות של המלון, שהבטיחה לשלוח לתובע את הדו"ח לא הועילה ("עד היום אני מחכה שתשלח לי", עמ' 14, ש' 25-23).

18. התובע מדגיש, כי בחקירתו אישר מנכ"ל טריפל שהוא מזהה את השטיח, מכיר את המקום ואף אישר שהמפגע נועד לכסות את חוטי ההגברה, אולם הבהיר כי מי שאמור להניח הכיסוי לחוטים היא חברת ההגברה ("הקול") או המלון. עוד אישר המנכ"ל כי התקשר בחוזה עם החברה שסיפקה את התאורה וההגברה ("הקול") וכי במסגרת ההכנות לכנס נכחו במקום עובדי המלון, כמו גם עובדי טריפל.

19. לטענת התובע, הנתבעות נמנעו מלהביא ראיות מהותיות המצויות בידן, שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו ומכאן כי עליהן הראיה שהשטיח ממנו נפגע, במעבר המיועד לאורחי הכנס אינו נמנה מסוג הסיכונים שחלה עליהן החובה למנוע או להקטין. התובע מדגיש גם, כי המלון נמנע מלהעיד את מנכ"ל המלון במועדים הרלבנטיים לתאונה ללא כל הסבר המניח את הדעת ואף לא הגיש את דו"ח האירוע כאמור, ויש בכך כדי ללמד נגדו.

20. לטענת התובע, המלון אחראי לקרות התאונה כבעלים או מחזיק של המקרקעין בהם התרחשה. המלון חב חובת זהירות מושגית כלפי אורחיו ומוטלת עליו אחריות לנזקי גוף שנגרמו לאורחי המלון בזמן השהיה בו. מעצם היותו אחראי על ניהול המלון ותחזוקתו, מוטלת עליו החובה לפקח ולדאוג לבטיחותם של כל אורחי המלון ובכלל זה לדאוג לתקינותם ובטיחותם של מתקני המלון.

21. התובע מדגיש, כי שטיח שחור מגולגל ומסוכן, החורג לתוך שטח שיועד למעבר באי הכנס, מהווה מפגע, במיוחד כשהאולם חשוך ולא ניתן להבחין בו. מכאן שמדובר אף ב"דבר מסוכן". הנתבעות היו בעלות המפגע או הממונות עליו ועליהן הראיה שלא היתה התרשלות שיחובו בה.

22. על המלון מוטלת האחריות לדאוג לבטיחות משתתפי הכנס ובעניננו מדובר במפגע שחובה היה להסירו או לכל הפחות לגדרו או להציב שילוט המזהיר מפניו, במיוחד כאשר ידוע היה למלון שבמועד האירוע המקום יהיה חשוך וכי הותרתו במעבר בנסיבות אלה עלול להוביל לפגיעה כפי שארעה.

23. עוד טוען התובע, כי הנתבעות או מי מטעמן הפרו חובות חקוקות שנועדו להגנתו, כגון חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תקנות התכנון והבניה, תקנות הבטיחות בחוק רישוי עסקים ועוד.

24. לטענת התובע, גרסתו ביחס לנסיבות קרות התאונה הייתה ברורה, עקבית וקוהרנטית, ללא ניסיון האדרה והיא נתמכה בעדות רעייתו וקיבלה ביטוי גם בתביעתו למל"ל ובתמונות המפגע שצילם דקות לאחר התאונה. הנתבעות, מנגד, טוען התובע, לא צירפו ולו ראיה אחת הסותרת את גרסתו, לרבות בחקירתן הנגדית ומשכך, נסיבות התאונה והמפגע שהיווה מכשול באמצע המעבר באולם המרכזי בכנס, כפי שהוכחו על ידו, יש בהן כדי ללמד על אחריותן המלאה, ביחד ולחוד, של המלון וחברת ההפקות, שלא דאגו לבטיחות באי הכנס.

    טענות הנתבעות 2 ו-3 (המלון)

25. לטענת המלון, מתצהירו ועדותו של התובע, המהווה עדות יחידה של בעל דין, עולה כי הוא אינו יודע כיצד ארעה התאונה והוא לא הצליח להוכיח ולו ברמה המינימלית כי נפל מהמפגע לו הוא טוען. לטענת המלון, אין כל תמיכה בגרסת התובע, שלא הוכחה, והוא גם נמנע מזימון העדה הישירה לאירוע, הגב' ליאת דרור האחראית על הכנס מטעם חברת ההפקות (שהוא רשם כמי שנכח בעת הפגיעה בטופס המל"ל).

26. המלון מדגיש, כי התובע החליט לקום ממקומו ולצעוד בחשיכה, על אף הסכנה שבדבר, והוא פשוט מעד מבלי שראה לאן הוא הולך. האירוע התרחש בחשיכה ולא הוכח שהנפילה קשורה בהכרח למשטח שכיסה את חוטי ההגברה והתאורה. המלון מדגיש, כי התובע, שלא ידע כלל ממה נפל חזר לאולם לאחר חצי שעה, חיפש ומצא את מה שמצא, לאחר שניסה "להבין ממה הוא נפל". עוד מדגיש המלון שהתובע יצא ונכנס לאולם מספר פעמים באותו יום ומאותה דלת, כך שאם היה עושה כן גם הפעם בזהירות ובאור הוא לא היה מועד ונופל. לטענת המלון, אירוע התאונה הוא במסגרת הסיכונים הסבירים ו"התופעות הרגילות בחיים". התובע פשוט נפל, כפי שארע לו גם בעבר.

27. לטענת המלון מדובר בעדות יחיד של בעל דין שלא נמצאה אמינה. בהקשר זה מפנה המלון לעובדה שבמסמך הרפואי הראשון שצרף התובע נרשם כי התובע החליק ולא מעד בגין מפגע. לאחר מכן טען התובע שנפל משטיח ורק מאוחר יותר התברר שדובר בכיסוי שנועד לכסות את חוטי התאורה וההגברה. גם ביחס לתאריך האירוע היתה מחלוקת, שכן התובע תיקן את התאריך בו ארעה התאונה מיום 22.3.18 ליום 21.3.18 רק בתחילת עדותו. המלון מוסיף וטוען כי גם גרסת התובע לפיה הוא נעדר מעבודתו התבררה כלא נכונה וכניסיון לייצר נזק שאינו קיים.

28. לטענת המלון, אם וככל שקיימת אחריות הרי שהיא רובצת לפתחה של חברת ההפקות טריפל. היא זו שהתקינה, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, את ההגברה והתאורה והיתה אחראית על הימצאותה של התאורה וההגברה באולם, כחלק מכלל הציוד הנדרש לצורך קיום האירוע. מנכ"ל טריפל אף הצהיר שדאג להביא מהנדס שיבדוק שמשטחי הדריכה תקינים. מכל מקום, ברור הוא שטריפל היתה הרוח החיה של הכנס, היא ניהלה אותו והייתה אחראית על כולו, ובפרט היא זו שהתקינה את התאורה וההגברה, בגינם נטען שהתובע נפגע.

29. זאת ועוד, טוען המלון, בהתאם לעדות המצהיר מטעמו, מדובר בסוג של משטח שנועד לכסות חוטי חשמל שהובאו לאולם הכנס על ידי טריפל לצורך ההגברה והתאורה. מעבר לכך, השטיח הנטען אינו ציוד של המלון ולא קשור אליו.

30. המלון גם מדגיש, כי התובע לא היה אורח של המלון. הוא נרשם לכנס דרך טריפל והוזמן על ידה. למלון אין שום קשר למפגע הנטען או לפעילות שבכנס ולמעשה כל "חטאו" היה שהשכיר את אולם האירועים שבמלון לטריפל לטובת הכנס, שום דבר אחר מעבר לכך.

    טענות הנתבעות 4 ו-5 וצדדי ג' (טריפל והמבטחת הכשרה)

31. טריפל ביקשה להדגיש תחילה את חומרת הפגם הדיוני שנפל, לטענתה, בהתנהלות התובע בכל הקשור לשינוי תאריך האירוע, שכן על אף הזדמנויות קודמות בחר התובע לתקן את התאריך בו נקב תחילה רק בפתח דיון ההוכחות. לטענת טריפל, העובדה שהתובע מבקש לשנות, באיחור רב, פרט כה מהותי, מטילה צל כבד על אמינות גרסתו בכללותה ומעלה חשש כבד למניפולציה של ההליך המשפטי.

32. לטענת טריפל, מלבד טענותיו הסתמיות של התובע, לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית להתרחשות האירוע והתובע לא הצליח להוכיח את קיומו של המפגע הנטען ואף לא ידע לתאר בצורה מדויקת את נסיבות התאונה. התובע הודה מפורשות כי בזמן אמת לא ידע כלל ממה נפל, אלא הסיק זאת רק בדיעבד ואין בכך כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את גורם נפילתו. התובע ראה את המפגע רק בדיעבד וניסה לקשור אותו לנפילתו. סיבת נפילתו יכולה להיות התקלות ברגליי מי מהיושבים וייתכן שמעד בחשיכה ללא קשר לשטיח או פשוט החליק כפי שצוין בתיעוד הרפואי.

33. טריפל טוענת, כי גרסת התובע היתה בלתי אמינה, רצופת סתירות ונעדרת תימוכין אוביקטיביים. בהקשר זה נטען, כי חשיפת פרטי ההכנה לעדות של רעיית התובע, שציינה כי תרגלה "הדמיה" של חקירה נגדית, מעלה חשש כבד להדרכת עדים פסולה. עוד מדגישה טריפל את העובדה שבתיעוד הראשוני נרשם שהתובע החליק וכי לאחר מכן הוא שינה את גרסתו וניסה "לעצב מחדש" את נסיבות האירוע באופן שיטיב עם גרסתו. טריפל אף מפנה לאירוע קודם בו נפגע התובע, בו טען תחילה שפספס מדרגה ולאחר מכן טען כי מעד ממדרגה שבורה.

34. עוד טוענת טריפל, כי בעדות התובע נפלה סתירה גם בתיאור מיקום השטיח והנפילה (בעיקר בענין מיקומה ביחס לדלת היציאה מהאולם), באופן המטיל ספק נוסף באמיתות גרסתו. בנוסף נטען כי גם עדות רעיית התובע גילתה סתירות וחוסר עקביות מטרידים. בהקשר זה מציינת טריפל סתירה בענין עיתוי יציאת התובע ורעייתו מהאולם (ביחד או לחוד), סלקטיביות בזיכרון, סתירה ביחס לנוכחות מכרים בכנס וסתירה ביחס לפניה לקב"ט המלון ועיתויה.

35. עוד טוענת טריפל, כי היעדר תיעוד רשמי של האירוע מטיל צל כבד על טענות התובע לגבי נסיבות הנפילה והקשר הסיבתי בינה לבין השטיח. נטען גם, כי התנהלות התובע מעלה חשש כבד כי התובע ניסה לנצל אירוע מינורי, אם בכלל התרחש, כדי להגיש תביעה שתפצה אותו על מצב רפואי קודם ממנו סבל ממילא.

36. בכל הקשור לאחריות המיוחסת לה טוענת טריפל, כי לא היתה אחראית לשטיח עליו מעד לכאורה התובע, שכן על פי העדויות שנשמעו מדובר בשטיח מגולגל של המלון. טריפל לא מביאה שטיחים למלון והאחריות לסידור האולם ותחזוקתו מוטלת על המלון בלבד. לטענת טריפל עדות התובע ורעייתו לפיה בכנס מאוחר יותר, שלא אורגן על ידי טריפל הם ראו את אותו שטיח מגולגל באותו אופן מוכיחה מעל לכל ספק כי השטיח הוא חלק קבוע מהאולם, המוצב על ידי המלון באופן קבוע כחלק ממערכת ההגברה שלו ואין לטריפל כל קשר לכך.

37. טריפל מוסיפה מדגישה, כי היתה מעורבות של גורמים נוספים בארגון האירוע ותפעולו וכי העובדה שהתובע בחר לתבוע רק את חלקם מעלה תהיות לגבי מניעיו. במיוחד בחירתו שלא לתבוע את חברת "הקול" ולזנוח את תביעתו נגד מכבי, התנהלות המעלה, לטענתה, חשד לתיאום אסטרטגי. בהקשר אחרון זה טוענת טריפל, כי יש מקום לשקול לבצע ניכוי רעיוני של אחריות מכבי, שהיתה מזמינת האירוע ומילאה תפקיד פעיל בפיקוח על חברת ההפקה.

38. בכל הקשור להודעה לצד ג' שנשלחה לה על ידי המלון, טוענת טריפל, כי הדבר נעשה בחוסר תום לב, במיוחד נוכח ההתנהלות שלאחר מכן במסגרתה ביקש המלון את הפוליסה של טריפל רק בשלב ההוכחות, ללמדך כי עצם משלוח ההודעה לצד ג' היתה חסרת תום לב ובלתי מבוססת. לגופם של דברים מציינת טריפל כי בפוליסה שלה אין כיסוי למלון וכי ההיפך הוא הנכון. בפוליסה של המלון, שגם היא התגלתה באיחור, יש כיסוי ביטוחי לכל מזמיני העבודה לרבות טריפל.

39. בהקשר אחריות המלון טוענת טריפל, כי זו מוטלת עליו כמחזיק המקרקעין. לטענתה, האחריות הבסיסית מוטלת על מחזיק המקרקעין שבשטחו התרחש האירוע. המלון, כבעל השליטה המלאה והבלעדית במקום, לרבות תחזוקת המתקנים והציוד הקבוע, נושא באחריות מוגברת לבטיחות האורחים בשטחו. מנגד, טריפל היא חברת הפקות בלבד, ללא כל אחריות או שליטה על מתקני המלון ותחזוקתם. טריפל מצידה תפקדה כחברת הפקות במקצועיות המירבית ועמדה בכל החובות, לרבות חובת הזהירות המוטלת עליה כמפיקה. היא התקשרה עם ספקים בעלי מוניטין ואף הביאה למקום מהנדס בטיחות וקונסטרוקציה שבדק ואישר את המתקנים שהוצבו במקום.

40. לטענת טריפל, הציוד שחברה ההגברה, שנשכרה על ידה, הניחה באולם היה בצידי הבמה בלבד. טריפל לא עשתה דבר ביחס לסידור האולם. המלון הוא הספק המרכזי ועובדיו הם שמסדרים את האולם. גם למלון יש הגברה משלו באולם, כמופיע באתר האינטרנט שלו. השטיח היה חלק קבוע מציוד המלון ולא הובא ע"י טריפל או כל חברת הפקות אחרת. האחריות למצב השטיח ותחזוקתו מוטלת על המלון.

41. לטענת טריפל, היא שימשה כגורם מתווך ומקשר בין מכבי לבין המלון. היא לא בחרה להציב שטיח ביציאה מהאולם ולא היתה לה כל שליטה על מידת התאורה או על כל מתקן אחר במלון, כל אלה מצויים בשליטה בלעדית של המלון.

42. עוד טוענת טריפל, כי בהסכם ההתקשרות עם המלון היא התחייבה לספק רק ציוד אודיו ומסך הקרנה. ואילו המלון התחייב לסידור האולם, הכיסאות, הבמות ועוד. ההזמנה שבוצעה מחברת "הקול" נועדה לספק ציוד הגברה ותאורה לצדי הבמה בלבד.

43. בנוסף טוענת טריפל, כי המלון נמנע מלהעיד עדים מהותיים, כגון מי שהיה מנכ"ל המלון בתרופה הרלבנטית ואת הקב"ט שעבד אז במקום, והדבר מעלה חשד כבד לניסיון להסתיר מידע.

44. לסיכום, טוענת טריפל, האחריות למצב השטיח, הנחתו ותחזוקתו מוטלת באופן בלעדי על המלון ולא על חברת ההפקות. ככל שישנה אחריות, היא רובצת לפתחו של המלון אשר בתחומו נוצר המפגע או לפתחה של מכבי שיזמה את כנס, בחרה את מיקומו ופיקחה עליו. בנסיבות אלה, טוענת טריפל, יש לדחות את התביעה נגדה.

    נסיבות האירוע ושאלת האחריות - דיון והכרעה

45. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, שמעתי את עדי הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואפרט.

46. בתמצית יאמר, כי מצאתי שהתובע הוכיח, במידת ההוכחה המספקת במשפט אזרחי, את גרסתו לענין קרות התאונה ונסיבותיה. בנוסף, מצאתי שיש להטיל את האחריות לקיומו של המפגע שגרם לפציעתו של התובע, הן על המלון, כמי שסיפק את האכסניה לכנס, הן על טריפל, כמי שהפיקה את הכנס, לרבות את ההופעה במהלכה נפגע התובע, וזאת ביחד ולחוד. בחלוקה ביניהם מצאתי שיש להעמיד את אחריות המלון על 30% ואת אחריות טריפל על 70%.

47. למעשה אין מחלוקת שהתובע נפל בעת שיצא מהאולם החשוך באמצע ההופעה שהתקיימה בו ונפגע בעיקר בברך שמאל. אין מחלוקת גם שלתובע לא היה ברור תחילה מה בדיוק גרם לנפילתו וזאת הוברר לו בדיעבד.

48. יצוין, כי לא זו הפעם היחידה בה נודע לנפגע אודות קיומו של מפגע בדיעבד, שהרי אם היה רואה אותו מראש סביר להניח שהיה נמנע מהפגיעה. מרצפת משובשת, בור במדרכה וכהנה מפגעים מתגלים לנפגע, למרבה הצער, רק לאחר שהוא נפגע.

49. בעניננו, תמך התובע את גרסתו לענין המפגע בראיות מספקות, שיש בהן, כאמור, כדי לעמוד במידת ההוכחה המספקת בעניננו.

50. ראשית, עדותו של התובע ורעייתו היתה מהימנה בעיני. אכן, כאמור, התובע לא ראה את המפגע בעת שנפל אולם תאר בתצהירו (ס' 3) את מנגנון הנפילה, המתאים לנפילה כתוצאה מקיומו של המפגע הנטען. לדבריו: "הרגשתי לפתע שהרגל נתפסה ועפתי...". התובע חזר על הדברים גם בחקירתו (עמ' 36, ש' 36). בנוסף הבהיר בחקירתו כי מיד סמוך לאחר שנפל הביט לאחור והבחין ב"משהו שחור". לדבריו, "... ראיתי משהו שחור, לא ידעתי מה זה..." (עמ' 12 ש' 19 וכן עמ' 13, ש' 16), "כשקמתי ראיתי שיש משהו שחור מאחורי..." (עמ' 35, ש' 37 וכן עמ' 36, ש' 30). הוא חזר לאולם מיד לאחר שנדלקו האורות והבחין, באותו מקום, בשטיח (או משטח) שחור שכיסה את חוטי החשמל (חוטי ההגברה והתאורה) במקום (עמ' 13, ש' 9 ואילך). התובע תמך את עדותו זו גם בתמונות שצילם בסמוך לאחר התאונה, כשחזר לאולם כאמור. עצם פציעתו של התובע במלון נתמכה גם במסמכים הרפואיים ובתביעה שהגיש למל"ל.

51. לא מצאתי שיש בעובדה שהתובע לא העיד את מי שרשם כנוכח בארוע בטופס המל"ל כדי ללמד נגדו, שכן התברר שהעדה המדוברת לא היתה עדת ראיה לנפילה עצמה. הכותרת "האם נכחו עובדים נוספים בעת הפגיעה" אין בה כדי ללמד על עדות ראיה כאמור ובעדותו הבהיר התובע כי כשיצא מהאולם לאחר שנפל עברה העדה במקום, הבחינה בפציעתו והתעניינה בשלומו (עמ' 11, ש' 22 ואילך). מבלי לגרוע מכך, הרי שבהינתן שמדובר בעובדת של טריפל יש לשאול דווקא את השאלה מדוע היא לא הובאה לעדות על ידה.

52. מאחר שאין למעשה מחלוקת על כך שהתובע נפל, הרי שדו"ח אירוע הוטל דווקא על הנתבעות, או מי מהן לספק והן לא סיפקו כזה. יותר מכך, התברר כי מנכ"ל המלון והעד היחיד מטעמו לא שימש בתפקיד זה במועד האירוע (אז עבד כלל במלון אחר) ולא זומנו על ידו גם עדים נוספים כגון הקב"ט או אף האחראית על שירות הלקוחות, שהעניקה לתובע, בהמשך, שדרוג כ"פיצוי".

53. בניגוד לנטען בהרחבה בסיכומי הנתבעות כולן, לא מצאתי שנפלו סתירות כאלה ואחרות בעדויות התובע או רעייתו, שיש בהן כדי לפגוע באמינותו או כדי להטיל ספק בעדותו ביחס לקרות התאונה ונסיבותיה.

54. כך, בין השאר, לא מצאתי שיש בעובדה שרעיית התובע הכינה עצמה לעדות, לרבות באמצעות "הדמיה" של החקירה הנגדית, כדי ללמד נגדה (או נגד בא כוחה). אין בהכנה לעדות, גם באמצעות "הדמיה" כאמור כל פסול, ההיפך הוא הנכון. לא הוכח בפני שבמסגרת הכנה זו התבקשה רעייתו של התובע להעיד עדות שאינה אמת. לא מצאתי שבתיקון המועד של הארוע, גם אם נעשה באיחור, יש כדי לגרוע מאמינות התובע או גרסתו, אף שברור הוא שמוטב היה לתקן תיקון כאמור מוקדם ככל האפשר. המועד הנכון נתמך בראיות נוספות, כפי שטענו גם הנתבעות ועל כן ממילא ברור כי מדובר בטעות של התובע, כפי שהתרשמתי בעדותו. לא מצאתי שיש בעובדה שבמסמך הרפואי שצרף התובע נרשם שהוא "החליק" ולא נפל, כדי לקעקע את גרסת התובע. עדותו של התובע גם בענין זה היתה מהימנה עלי ועלה ממנה גם (בהקשר אחר) כי עברית אינה שפת אמו. גם תיאורו של התובע את המפגע כשטיח מגולגל פעם אחת וכמשטח כיסוי פעם אחרת אין בו כדי לפגוע בגרסתו שכן שני התיאורים יכולים להתאים למפגע. לא מצאתי גם סתירות בין עדויות התובע ורעייתו, כאלה שיש בהן כדי לפגוע באמינות מי מהם. יש גם לזכור בהקשר זה כי הם העידו שנים לאחר הארוע.

55. סיכומם של דברים, התובע הוכיח במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי נפל ונחבל כתוצאה מכך שנתקל במשטח או שטיח מגולגל שכיסה את חוטי התאורה וההגברה שנמתחו וכוסו במקום.

56. מהתמונות שצורפו עולה שמדובר במשטח (או מעין שטיח) שחור מגולגל ומודבק לשטיח הצבעוני של רצפת האולם שנועד אכן לכסות מספר לא מבוטל של חוטים כלשהם ונוכח העובדה שבמקום מסוים החוטים עוברים בסמוך לקיר נדרש היה לגלגל את הכיסוי, שכן לא נדרש (או קשה) לכסות את החוטים הצמודים לקיר. באופן זה נותר שטיח/משטח מגולגל ומוגבה באמצע הדרך. לא בהכרח ניתן להבחין בהגבהה זו מגבוה ובוודאי שלא ניתן להבחין בה בחושך.

57. כידוע, עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מבוססת על שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

58. כידוע, על בעל המקרקעין מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. חובה זו נובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).

59. לא יכולה להיות מחלוקת, כי המלון חב בחובת זהירות מושגית כלפי אורחיו והבאים בשעריו, לרבות התובע. בהקשר זה אין חשיבות לשאלה האם התובע לן במלון אם לאו, שכן התובע היה אורח של המלון בעצם השתתפותו בכנס שנערך בו. חובת הזהירות של המלון אינה מצטמצמת לאורחים הלנים בו ולהם בלבד.

60. העובדה שהמלון השכיר את האולם לחברת ההפקות אינה פוטרת אותו מחובת הזהירות החלה עליו. זאת במיוחד כאשר גם לגרסת המלון הוא נותר אחראי לתחזוקת האולם ולחלק ממתקניו ועל פי העדות שנשמעה (עמ' 72) עובדיו גם נכחו במקום, ביחד עם עובדי חברת ההפקות. יצוין, כי גם בהסכם שהוצג בין המלון לחברת ההפקה לא נטלה זו האחרונה את האחריות למפגעים אפשריים, בפן החוזי.

61. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי גם על חברת הפקות המארגנת כנס במלון, לרבות הופעה באולם במלון בשעות הערב, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי משתתפי הכנס אותו היא מארגנת (ואף מנהלת את ההרשמה אליו), לרבות משתתפי הכנס שביקשו לצפות בהופעה שאורגנה על ידה.

62. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113).

63. שטיח (משטח או כיסוי) מגולגל ובולט מעל פני הקרקע, שהנכנסים והיוצאים מאולם עלולים להיתקל בו, במיוחד אם הם עושים דרכם בחשיכה, מהווה סכנה של ממש למי שמבקש לצאת (או להיכנס) לאולם. במילים אחרות, מדובר בסיכון בלתי סביר המהווה מפגע.

64. יודגש, כי חובת הזהירות חלה באותה מידה גם ביחס למבקרים ומשתתפים שבוחרים לצאת מאולם ההופעה בטרם היא הסתיימה, היינו בחושך. יציאה כאמור היא דבר שניתן בהחלט לצפות אותו, בין אם אנשים יוצאים כדי לחזור (למשל לצאת לשירותים) ובין אם הם מבקשים לעזוב את המקום. בהקשר זה, אין לטעמי כל מקום להטיל על התובע אשם תורם (ובוודאי שלא לקבוע כי הסתכן מרצון) בשל העובדה שיצא מהמקום בחושך.

65. יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה (ענין ועקנין, שם).

66. בעניננו הנתבעות לא נקטו באמצעי זהירות כלשהם כדי למנוע את הסכנה שנוצרה מקיומו של המפגע, ומשלא עשו כן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן.

67. הנתבעות לא התייחסות כלל למפגע שנוצר כתוצאה מהצורך לכסות את החוטים ובמיוחד מהעובדה שבעת שהחוטים עברו ליד הקיר נדרש היה לגלגל את הכיסוי ולהותירו מגולגל ומוגבה. כך למשל ניתן היה לגזור את הכיסוי בנקודה זו וליישר אותו באופן שלא יאלץ להיות מוגבה, ניתן היה לגדר את המקום וניתן היה גם ליצור נקודת תאורה, כזו או אחרת, במקום זה, כך שיהיה בה כדי להקטין את הסיכון לעוברים ושבים במקום בחושך. דבר מן האמור לא נעשה והמפגע נותר ללא כל התייחסות.

68. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעות כלפי התובע היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, לעיל).

69. על המלון, כמו גם על חברת ההפקות טריפל (ביחד ולחוד) מוטל היה לספק למשתתפי הכנס, על כל האירועים שהתקיימו במסגרתו במלון, סביבת שהיה בטוחה, נטולה מסיכונים בלתי סבירים ולכל הפחות לנקוט באמצעים כלשהם שיהיה בהם כדי למנוע את הסיכונים האמורים.

70. עתה יש לדון בשאלת חלוקת האחריות בין המלון לטריפל. בהקשר זה צודק התובע בטענתו שאלה מבקשות להטיל זו על זו את האחריות. לטענת המלון "כל חטאו" (במילותיו שלו) היה שהשכיר את האולם לבאי הכנס ולטענת טריפל לא היא מתחה את אותם חוטים (עשו זאת חברת ההגברה ששכרה או המלון) ולא היא הבעלים של אותו כיסוי/שטיח, אלא המלון.

71. כפי שצוין לעיל, כלפי התובע, האחריות למפגע מוטלת על המלון ועל טריפל ביחד ולחוד, כל אחד מסיבותיו שלו.

72. המלון, כאמור, חב כמחזיק המקרקעין והעובדה שהוא השכיר את האולם לחברת ההפקות אינה פוטרת אותו מאחריותו. כאמור, גם לגרסת המלון הוא נותר אחראי לתחזוקת האולם ולחלק ממתקניו ועובדיו גם נכחו במקום, ביחד עם עובדי חברת ההפקות, ללמדך כי ביקשו לערוך פיקוח כזה או אחר על המתרחש במקום, גם אם המקום הושכר. כפי שצוין לעיל, חברת ההפקה לא נטלה את האחריות למפגעים אפשריים, בפן החוזי.

73. כאמור, גם חברת הפקות המארגנת כנס במלון, לרבות הופעה, חבה כלפי משתתפי הכנס אותו היא מארגנת, לרבות אלה שביקשו לצפות בהופעה. האירגון שאירגנה חברת ההפקות כלל גם במות, מסך לד, עמדות רמקולים ועמודי תאורה וממילא כלל גם חיבורם של כל אלה בחוטים למקורות חשמל או מתקנים אחרים.

74. יצוין, כי העובדה שמהנדס בנין בדק את המתקנים ששימשו להופעה וקבע כי הם תקינים וכשירים להפעלה (בהתאם לאישור שצירפה טריפל), אין בה כדי להעלות או להוריד בעניננו, או כדי לשנות מחובת הזהירות החלה על מי מהצדדים. ראשית, המהנדס לא הובא לעדות כלל והאישור שנתן נותר בגדר עדות שמועה. שנית, גם מהאישור שנתן המהנדס לא ניתן להבין האם הוא נתן את דעתו למפגע המדובר והאם בכלל ראה אותו (עובדה שבוודאי היה ניתן להבהיר בחקירה שלו). שלישית, הלכה פסוקה היא כי אין בהכרח זהות בין חובות המוטלות בחיקוק או בתקן לבין חובת הזהירות החלה במישור הנזיקי במקרה ספציפי (ר' למשל ע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל (26.11.2008) והפסיקה הנזכרת שם).

75. מחלוקת חריפה ניטשה בעניננו בשאלה מי היה הבעלים של אותו משטח או שטיח שחור שנועד לכסות את החוטים, אלא שלא מצאתי ששאלת הקנין במשטח (או הכיסוי) היא השאלה המכריעה בעניננו. מנכ"ל טריפל אומנם העיד "מדובר על שטיח מגולגל של המלון, אנחנו לא מביאים שטיחים למלון, לכן זה לא שלנו" (עמ' 68, ש' 22-23), אולם יש לזכור כי לא מדובר בשטיח, ככזה, כי אם במשטח או כיסוי. מכל מקום, גם אם הקנין באותו משטח/כיסוי שייך למלון, הרי שהשאלה הרלבנטית היא מי ביצע ואחראי על כיסוי חוטי ההגברה והתאורה באופן מסוכן, כאמור.

76. לענין זה העיד מנכ"ל טריפל. לדבריו, חברת ההגברה ("הקול") שסיפקה לטריפל רמקולים, מסך ותאורה, כאמור בהזמנה שצורפה (נספח 7 עמ' 72, ש' 14). לטענתו "הנחת חוטי חשמל וכבלים מונחים בצידי האולם, בכל האולמות, בכל הכנסים ובפתחים שמים על זה גפה... גפה זה כמו סלוטייפ שחור... מי שאמור להניח את הגפה הזאת, זה או החברת הגברה או אנשים של המלון" (עמ' 70, ש' 6-11). יצוין, כי בהמשך עדותו הבהיר העד שלמעשה "זה לא גפה, זה שטיח" וכי "יכול להיות שמתחת לשטיח יש גפה, אני לא יודע" (שם, ש' 15-18). בהמשך גם אישור העד כי מדובר בחוטי הגברה (שם, ש' 27-28).

77. במילים אחרות, לדברי העד מטעם טריפל, אפשרות סבירה היא כי חברת ההגברה היא זו שהניחה את כיסוי המגולגל שהתברר כמפגע ובהינתן כי המלון (האופציה השניה שהציע העד) הכחיש זאת (וחברת ההגברה לא הובאה לעדות על ידי טריפל), נותרה הנחתו זו של העד. אין מחלוקת כי חברת ההגברה פעלה מטעמה של חברת ההפקות ועל כן ממילא האחריות לפעילותה מוטלת גם על חברת ההפקות.

78. לא בכדי פעלה חברת ההפקות לקבלת אישור מהנדס לתקינות הציוד שהוצב באולם, אולם כשנשאל העד "יש לך דרך להוכיח לי בתמונות איך אתם בעצם הופכים את זה לבטיחותי, את כל החוטים האלה?", השיב "לא" (שם, ש' 2022). יותר מכך, העד גם הבהיר כי בכנס עצמו נמצאים בדרך כלל כ-8 דיילים ודיילות מטעם חברת ההפקה וכ-4 עד 5 מפיקים וחלק מהם נמצאים באולם עצמו, בנוסף לעובדים מטעם המלון, "המלון מסדר את הכסאות" (עמ' 71, ש' 6 ואילך).

79. בהינתן שחברת ההפקות מפיקה גם את הארוע שהתקיים באולם ולצורך זה אף התקשרה עם חברת הגברה, שעל פני הדברים היא זו שאחראית גם על מתיחת חוטי ההגברה, הזמינה מהנדס לבדיקת תקינות מתקני האולם לפני ההופעה ואף סיפקה דיילים שיהיו נוכחים במהלכה, דומה שיש להטיל עליה חלק גדול יותר מזה שיש להטיל על המלון שמבחינתו שימש יותר בתפקיד של פיקוח בדרגה שניה על פעילותה של חברת ההפקות.

80. בנסיבות המפורטות יש לטעמי לקבוע כי חברת ההפקות אחראית ל-70% מהנזק שנגרם בעוד על המלון יש להטיל את 30% הנותרים.

    שיעור הנזק

    הנכות הרפואית

81. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של ד"ר מיכאל לבני מומחה בתחום האורתופדיה. ד"ר לבני קבע כי לתובע נגרם שבר תוך מפרקי וכי נותרה לו הגבלה קלה בטווח התנועה של הברך עם כאב בלחץ על הפיקה, דלדלול קל של השריר ופגיעה בסחוס. לפיכך קבע המומחה כי עקב השבר בפיקה עם פגיעה במשטח הפרקי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. המומחה ציין כי התובע אמנם סבל בעבר, בשנת 2014, מכאבים בברך ונמצאו שינויים ניווניים, אולם לאחר פיזיותרפיה חל שיפור ניכר והוא למעשה לא סבל מהפרעות בברך עד לתאונה דנן. יחד עם זאת, קבע המומחה כי יש מקום לקזז מהנכות שקבע, 2.5% בגין מצב קודם.

82. הנתבעות 2 ו-3 (המלון) הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר גד ולן. ד"ר ולן חלק על ממצאיו ומסקנתו של ד"ר לבני. הוא ציין שבדק את התובע כשנה ורבע לאחר ד"ר לבני, פרק זמן בו חל שיפור במצבו של התובע, כך שתפקוד הפיקה כיום תקין, השרירים חזרו לנפח תקין וגם יתר המבחנים שערך נמצאו תקינים. המומחה קבע שמאחר שהמגבלה היחידה בברך שמאל היא הגבלה מזערית בכיפוף, שכן טווח היישור נאות, אין מקום לקבוע כי נותרה לו נכות צמיתה.

83. נוכח הפער בין שתי חוות הדעת, מונה, ד"ר עמרי לובובסקי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי התובע סבל מחבלה ישירה לברך שמאל עם שבר תוך פרקי בפיקה. המומחה ציין, כי בבדיקתו מצא רגישות פטלופמורלית ודלדול קל של שריר הקוודריצפס משמאל. עוד ציין המומחה כי בעיון במסמכים הרפואיים מצא תלונות של התובע בגין ברך שמאל בשנת 2014 עם MRI שהדגים פגיעה סחוסית במדור הלטראלי ובטרוכלאה. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה, כי הפגיעה התפקודית של כאב בעליה וירידה של מדרגות מתאימה לפגיעה בסחוס הפיקה ובטרוכלאה ולכן יש לפסוק לתובע 10% נכות צמיתה בגין הפגיעה הפטלופמורלית וכי יש לנכות משיעור זה שליש בגין הפגיעה הקודמת במפרק הפטלופמורלי. מכאן, כי נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה עומדת על שיער של 6.6%.

84. כאמור, המומחה לא נחקר וגם לא נשלחו אליו שאלות הבהרה.

85. הנתבעות 4-5 טוענות להעדר תיעוד רפואי מיידי מיום האירוע שיש בו כדי לתמוך בקשר הסיבתי בין התאונה לנכות וכי לאור פגיעתו המינורית יש לשייך את מלוא נכותו לעבר. אלא שטיעון זה עומד לא רק בניגוד לעדותו של התובע (שהיתה מהמנה עלי, כאמור) אלא גם בניגוד לחוות דעת מומחה בית המשפט ועל מנת לבסס טיעון זה היה עליהן לכל הפחות לעמת את המומחה עימו וזאת לא עשו.

86. מכאן, שאין מקום לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט ביחס לנכות הרפואית שנקבעה לתובע.

    הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

87. לטענת התובע, ענייננו במקרה מובהק בו יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עולה על זו הרפואית ויש לקבוע אותה על מלוא שיעורה (ללא ניכוי מצב קודם), של 10%.

88. לטענת התובע, מומחה בית המשפט קבע כי התובע תפקד היטב לאחר פיזיותרפיה, על אף עברו הרפואי וכי מאז הפגיעה הוא מתקשה בהליכה למרחקים ובעליה וירידה במדרגות. התובע עצמו העיד, כי בעקבות התאונה הוא מתקשה לבצע עבודתו כקודם. הוא מתקשה לקום לכל מטופל ובעוד שלפני התאונה קיבל מטופל כל 7 דקות, הרי שלאחר התאונה ביקש מקופת החולים להגדיל את המרווח ל-10 דקות. בנוסף, חדל מלבצע ביקורי בית. התובע גם ממעט לסייע בעבודות הבית. עוד העיד התובע כי גם בהינתן עברו הרפואי ניתן לו אישור רפואי לפיו אין הוא מנוע מלעסוק בסקי. מכאן, טוען התובע, שלפגיעתו בתאונה השלכה תפקודית ממשית על עבודתו וחייו הפרטיים ובהתאם לתפקודו המלא טרם התאונה יש להעמיד את נכותו התפקודית לפניה התאונה על 0% ואת נכותו התפקודית לאחר התאונה על 10% מלאים. עוד טוען התובע כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא שב לעבודתו.

89. הנתבעות 2 ו-3 טוענות כי בבדיקה הגופנית לא נמצאו מגבלה או קושי וכי המומחה קבע לתובע נכות זניחה בשיעור 6.6%, שאין לה משמעות תפקודית. לטענתן, כבר מנובמבר 2007 התלונן התובע על כאבים בברכיים ובשנת 2014, שלוש שנים לפני התאונה מושא תיק זה, הובע נחבל וסבל מקרע במיניסקוס בברך שמאל. בנוסף, בניגוד לתלונתו, הרי שבחקירה הודה התובע כי הוא הולך כרגיל וכי תלונתו בדבר קושי בעליה וירידה במדרגות נשמעה מפיו עוד בשנת 2011. אין בדל של קושי תפקודי הקשור לתאונה, טוענות הנתבעות, ולראיה כי התובע לא נעדר מעבודתו ולו יום אחד, הוא עובד כרגיל, שעות ארוכות, שוחה ומתאמן בחדר כושר וטס לטיולים בעולם. הטענה למרווח שונה בין מטופלים היא טענה כבושה שאינה מצביעה על כל נזק ולמעשה תלויה במטופל עצמו.

90. גם הנתבעות 4 ו-5 מדגישות את עברו הרפואי הרלבנטי של התובע. לטענתן, התובע נפגע פגיעה קלה ביותר שאינה עולה כדי שבר של ממש והתנהלותו כעולה מחקירתו מציירת תמונה שונה מזו לה טען בתצהירו. לטענת הנתבעות התובע הציג גרסאות סותרות ובלתי עקביות לגבי השפעת התאונה על יכולת העבודה שלו, דבר המעלה ספקות משמעותיים באשר לאמינות טענותיו. בהקשר זה נטען, כי בניגוד לטענת התובע שהוא מקבל פחות מתרפאים, אפליקציות קופות החולים הראו כי התובע ממשיך לעבוד שעות ארוכות במקביל במספר קופות חולים, עובדה הסותרת את טענתו לצמצום בעבודה ושינוי בקצב קבלת החולים. בפועל, כך נטען, לא נצפתה כל ירידה בהכנסותיו, בניגוד לטענתו להפסד כספי.

91. בנוסף, טוענות הנתבעות, התובע נמנע מלהזכיר את פתיחת המרפאה המאגדת את כל פעילותו הרפואית, לרבות הפרטית, במקום אחד, בשנת 2022, השמטה המעידה על נסיון מכוון להציג תמונה מעוותת של מצבו התפקודי והקושי אותו הוא חווה. פתיחת המרפאה המרוכזת, טוענות הנתבעות, והיקף פעילותה, מעידים על כך שהתובע מסוגל לנהל פרקטיקה רפואית מלאה ויעילה, ללא המגבלות התפקודיות עליהן הצהיר ואף את החתימה על תצהירו הצליח לבצע ביום רק ביום הבחירות, בו לא עבד. גם עדות רעייתו של התובע לפיה היא משתכרת שכר חודשי של 8,000 ₪ במרפאה מובילה למסקנה שחלה עליה משמעותית בהכנסות התובע. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות, יש לדחות את טענותיו של התובע ולקבוע כי הוא לא הוכיח קיומו של נזק ממשי כתוצאה מהתאונה ולחלופין להפחיתו משמעותית נוכח העובדות שהתגלו.

92. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע כמו גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו על שיעור נכותו הרפואית.

93. לענין זה לא מצאתי לקבל את טענות התובע כי יש לייחס לתאונה נכות תפקודית בשיעור מלוא נכותו הרפואית, הכוללת גם את מצבו הרפואי הקודם.

94. אכן יכול להיות מצב בו תאונה מהווה טריגר או "קש ששבר את גב הגמל", באופן שמביא לידי ביטוי תפקודי נכות רפואית מן העבר שלא מצאה ביטוי תפקודי עד אז. במקרה זה יש אכן מקום לשקול לייחס לתאונה שיעור נכות תפקודית גבוה מתרומתה הרפואית (ר' ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28.6.2012), וכן דברים שכתבתי בת"א (שלום י-ם) 30991-12-17 פלוני נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (3.4.22)). אלא שענין זה יש לטעמי לתמוך, בראש ובראשונה בחוות דעתו או עדותו של מומחה בית המשפט, בדיוק כפי שארע בענין פלוני הנזכר לעיל. במילים אחרות, יש לתמוך בעדות מומחה את הטענה כי עובר לתאונה לא סבל התובע ממגבלה תפקודית כלשהי ובעניננו הדבר אינו עולה באופן ישיר מחוות דעת המומחה. משלא נחקר ולא נשאל בענין זה, קשה לטעמי לבסס טענה זו.

95. כך או אחרת, כידוע, ההכרעה בשאלת שיעור הנכותו התפקודית נתונה בסופו של דבר בידי בית המשפט. מעדותו של התובע עלה כי הוא מצליח לתפקד היטב גם במגבלתו, אף שזו, כך התרשמתי, בהחלט קיימת. עדותו של התובע לפיה הוא עדיין סובל מכאבים בעת עליה וירידה במדרגות ובישיבה ממושכת היתה מהימנה עלי, יחד עם זאת התרשמתי שהתובע מצליח להתגבר על הקשיים שהוא חווה, לתפקד היטב ואף חזר למעשה לעבוד באופן מלא.

96. כך, התובע העיד כי הוא מצליח לעשות פעילות גופנית (עמ' 44) ולטייל בעולם (עמ' 16). מבחינת עבודתו התובע פתח בשנת 2022 מרפאה "מרוכזת" בה הוא עובד שעות ארוכות. יצוין כי העובדה שמדובר במקום עבודה אחד יש בה בוודאי כדי להקל על התובע ולסייע לו בעבודתו. לא מצאתי שהתובע ניסה להסתיר זאת (העידה על כך רעייתו מיוזמתה, עמ' 52 ו-54), שכן לדבריה המרפאה נפתחה למעלה משלוש שנים לאחר הגשת התביעה ולמעשה כחצי שנה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובע.

97. אכן, מקובלת עלי טענת הנתבעות, לפיה הטענה למרווח שונה בין מטופלים אינה מתורגמת לנזק בפועל ולא הוכח גם כי התובע צמצם את היקף עבודתו. יודגש, כי למעשה גם התובע עצמו אינו טוען, בסיכומיו, כי חלה ירידה בהשתכרותו עקב התאונה, שכן הדבר אינו עולה מנתוני ההשתכרות שלו לפני ולאחר התאונה, כפי שהוגשו. ניתן אף לומר כי השתכרותו של התובע אף גדלה במידה מסוימת עם השנים ונכון למועד עדותו הוא אף מעסיק את רעייתו כמזכירה במרפאה בשכר חודשי של 8,000 ₪.

98. בנסיבות אלה, דומה שהתובע לא הצליח להוכיח שיש בפגיעתו כדי להשפיע באופן משמעותי על כושר השתכרותו, לפחות עד מועד עדותו, והוא מצליח כאמור לתפקד היטב גם במגבלותיו. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, מגבלות אלה קיימות וכפי שהתרשמתי מעדויות התובע ורעייתו, התובע עדיין סובל מהם. מכאן, שלא ניתן לשלול את האפשרות שבעתיד יבואו מגבלות אלה לידי ביטוי משמעותי יותר, במיוחד בהינתן היקף עבודתו של התובע וכאשר הוא אף מתכנן לעבוד אף מעבר לגיל הפנסיה.

99. בנסיבות אלה, ומאחר שהפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות צופה פני עתיד, מצאתי שיש מקום להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על שיעור נכותו הרפואית, שנקבעה לו בגין התאונה (6.6%).

    בסיס השכר וגיל הפרישה

100. לטענת התובע, עובר לתאונה עבד בבית החולים הדסה עין כרם, בקופות החולים מכבי ומאוחדת ובטר"ם. במקביל, קיבל גם מטופלים באופן פרטי, לרבות במסגרת ביקורי בית. התובע משתכר הן כשכיר, הן כעצמאי. לטענתו, הוא מאגד את השתכרותו בחברה הרשומה על שמו המהווה, כלשונו, "ארנק", וממנה הוא מושך משכורות ודיבידנדים.

101. התובע צירף לתצהירו מספר רב של מסמכים שיש בהם כדי ללמד על הכנסותיו, לרבות דו"חות שומה, תלושי שכר, טפסי 106 ודו"חות כספיים של החברה. כמו כן צרף מכתב מרואה החשבון שלו מיום 22.3.22 שכותרתו "אישור הכנסות על פי שומות", המתייחס להכנסות ברוטו ממשכורות ומחזור הכנסות בחברה לשנים 2016 עד 2020.

102. לטענת התובע בסיכומיו, מעיון בשומה לשנת 2016 עולה כי שכרו של התובע מורכב ממשכורת שהוא מושך מהחברה בסך של 201,556 ₪ וכן מדיבידנד בסך 670,000 ₪, ובסה"כ 870,556 ₪. מעיון בשומה לשנת 2017 עולה כי שכרו של התובע בשנה זו מורכב ממשכורת אותה הוא מושך מהחברה בסך 244,825 ₪ ומדיבידנד שמשך בסכום של 486,658 ₪ ובסה"כ הכנסות בשנה זו בסך של 731,483 ₪. לפיכך טוען התובע, יש לקבוע את בסיס שכרו לצרכי פיצוי לפי ממוצע שכרו השנתי בשנתיים שקדמו לתאונה בסך 800,000 ₪ או סך חודשי של 66,751 ₪.

103. לטענת הנתבעות 2-3, נתון זה של השתכרות חודשית של התובע עובר לתאונה אינו מתיישב עם הנתונים שהוא בעצמו צירף. מנתונים אלה, טוענות הנתבעות, עולה כי התובע השתכר סך של 360,105 ₪ כעצמאי וסך נוסף של 212,634 ממשכורות. בסה"כ 572,739 ₪ שנתי וסך של 47,728 ₪ חודשי. עוד נטען כי בשנת 2018 עמד בסיס השכר על 46,000 ₪. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי משנת 2019 ואילך הלך שכרו של התובע והשביח, נתון התומך בטענתן להעדר משמעות תפקודית לפציעתו של התובע. כך או אחרת, טוענות הנתבעות, בהינתן גילו של התובע, את הפסדיו לעתיד, אם החישוב יעשה עד גיל 70, יש לבסס על שכרו כעצמאי בלבד, בסך של 30,000 ₪.

104. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמלוא המסמכים שהוגשו ביחס להשתכרותו של התובע עולה כי קיים קושי בקביעת נתוני השתכרותו המדויקים של התובע בשנים השונות. התובע צרף ערב רב של מסמכים הנוקבים בסכומים שונים. איש מהצדדים לא ניסה לתת תמונה מפורטת מדויקת ומסודרת של הנתונים הרלבנטיים לענייננו. ביחס לטיעוני הצדדים יצוין, כי קיים קושי לקבוע את גובה השתכרות בהסתמך על דיבידנדים שנמשכים על ידי התובע בהתאם לשיקול דעתו. מאידך, הנתבעות 2-3, לא הבהירו ולא הפנו באופן מדויק למסמכים בטיעונם ביחס לסכומי ההשתכרות שננקבו על ידם בסיכומיהם (ס' 61-64).

105. בנסיבות אלה, אין אלא לפנות לאישור רואה החשבון (נספח 8, עמ' 36) שסיכם את הכנסות התובע (ברוטו) ממשכורות לשנים 2016-2020 ולדו"חות הכספיים שהוגשו החל משנת 2017 (עמ' 107 ואילך) על מנת לברר את שורת הרווח של התובע כעצמאי (לפני מס). קיים קושי להתייחס לפירוט נתוני מחזור ההכנסות של התובע בחברה, כפי שסוכם על ידי רואה החשבון בחלקו השני של אותו אישור, שכן מדובר, כפי שכתוב באישור, במחזור הכנסות לפני הוצאות ולפני מע"מ. מאחר שהדו"חות הכספיים שצורפו הם החל משנת 2017, יעשה החישוב משנה זו ואילך.

106. על פי נתונים אלה עולה כי בשנת 2017 השתכר התובע ממשכורות סך של 201,556 ₪ והרוויח בחברה סך של 360,105 ₪ ובסה"כ 561,661 ₪ (46,805 ₪ לחודש). בשנת 2018 השתכר התובע ממשכורות סך של 244,825 ₪ והרווח בחברה היה 346,552 ₪ ובסה"כ 590,909 ₪ (49,242 ₪ לחודש). בשנת 2019 השתכר התובע ממשכורות סך של 250,555 ₪ והרווח בחברה עמד על 456,115 ₪ ובסה"כ 706,670 ₪ (58,889 ₪ לחודש). בשנת 2020 השתכר התובע ממשכורות סך של 270,883 ₪ והרווח בחברה עמד על 454,451 ₪ ובסה"כ 725,334 ₪ (60,445 ₪ לחודש).

107. על פי נתונים אלה, יש מקום לקחת בחשבון שכר של 47,000 ₪ (במעוגל) לחודש לעבר, סך של 60,000 ₪ (במעוגל) לחודש לעתיד, כעובד שכיר ועצמאי וסך של 38,000 ₪ (במעוגל) כעצמאי בלבד.

     גיל הפרישה

108. בכל הקשור לגיל הפרישה של התובע, שהיה בן 60 במועד התאונה (וכיום 67), טוען התובע כי כרופא עצמאי בתחום רפואית העור הוא יוכל לעבוד בקופת חולים מעבר לגיל 75. לטענתו, קיים מחסור ממשי ברופאים בתחום זה. התובע טוען, כי בתי המשפט הכירו לא אחת בעבודתם של רופאים עצמאיים, כמו גם בעלי מקצועות חופשיים אחרים, מעבר לגיל הפרישה ולפחות עד גיל 75.

109. לטענת הנתבעות, התובע טען כי יוכל לעבוד עד גיל 75 באופן שרירותי וויתר אף על עדותו של קולגה בענין זה, דבר שיש בו כדי ללמד נגדו. לטענת הנתבעות, התובע לא הזמין כל רופא או גורם מטעם קופת חולים שיצהירו לגבי גיל הפרישה וממילא לא העמיד תשתית ראייתית לטענתו זו. הפסיקה העדכנית, כך נטען, הקפידה להעמיד את גיל הפרישה לעצמאים על 70.

110. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמיוחד לאחר שהתרשמתי מהיקף עבודתו של התובע, מנתוני ההשתכרות ומעדותו שתמכה בכך שכוחו עוד במותניו, יש לטעמי מקום לקבל את טענתו של התובע כי יוכל להמשיך בעבודתו גם לאחר גיל 70. אכן, הקביעה של גיל 75, כמו גם כל קביעה אחרת היא בסופו של דבר שרירותית. יחד עם זאת, ונוכח התרשמותי מעדותו של התובע והיקף עבודתו באותו מועד, כאמור, נכון יהיה, לטעמי, לקבוע כי התובע ימשיך לעבוד (כעצמאי) עד גיל 73 (קצת פחות מ-6 שנים נוספות מהיום).

     הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות

111. כפי שצוין לעיל, בהינתן שיעור נכותו הרפואי והתפקודי של התובע (6.6%) והשתכרותו כעצמאי (בהתאם לנתון האחרון הקיים) למשך קצת פחות מ-6 שנים נוספות, יש להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין אובדן כושר השתכרות על סך של 160,000 ₪ (במעוגל). החישוב מתבסס על השתכרות חודשית בסך 38,000 ₪, נכות בשיעור 6.6% ומקדם היוון של 6 שנים פחות רבע (63.3042).

     הפסד שכר לעבר

112. לטענת התובע, הוא לא הגיע לעבודתו בהדסה במשך כל תקופת ימי המחלה, החסיר ימים מעבודתו בקופות החולים ונמנע מביקורי בית. לטענתו, נוכח השיטה הרבעונית בה הוא עובד עם קופות החולים קיים קושי לאבחן את הפגיעה בשכרו בהקשר זה. בנוסף, הפחית את כמות מטופליו, כך שבמקום 8.5 מטופלים לשעת עבודה קיבל 6 בלבד והפסיק להוסיף מטופלים בסוף היום וגם הפסיק לבצע ביקורי בית. לטענתו, העליה בשכרו נובעת מעליית התעריפים, אף שקיימת ירידה של 20% בכמות המטופלים.

113. לטענת התובע בשל הזמן הרב שחלף מאחז התאונה ועד היום, קיים קושי ממשי בהוכחה מדויקת של הפסדי השכר שספג ועל כן הוא עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר ופנסיה לעבר על דרך האומדנה. בשים לבסיס שכרו עובד לתאונה ועד היום עותר התובע לפיצוי גלובלי בסך של 350,000 ₪, סכום הנמוך מחישוב אקטוארי מלא ומשוערך.

114. לטענת הנתבעות, מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו והתובע לא עשה כן. יותר מכך, טוענות הנתבעות, לשיטתו של התובע עצמו הוא לא נעדר ולו יום בודד. גם בתביעתו למל"ל ציין התובע שלא נעדר מעבודתו, אלא עבד חלקית עד 23.4.18. לאחר מכן, חזר לעבוד סדירה. עוד טוענות הנתבעות, כי עיון בדו"חות הכספיים שצרף התובע מעלה שהוא לא הפסיד דבר בחודשים שלאחר התאונה והראיה כי אין כל הפסד השתכרות בהשוואה בין שנת 2017 לשנת 2018. במסגרת דיון ההוכחות הוא אף הופנה לקבלות וחשבוניות שהנפיק כבר בחודש התאונה, בתוך התקופה לה טען להיעדרות חלקית.

115. התובע הגיש אישור מחלה שהונפק כחודש לאחר האירוע (24.4.18), מאחר שלטענתו הרופא לא ידע לרשום מראש את פרק הזמן (עמ' 46,ש' 15). לטענת הנתבעות 4-5 התנהלות התובע בענין אישור זה מעוררת תהיות משמעותיות לגבי אמינותו ותום ליבו בניהול התביעה וכי קיימות אינדיקציות לכך שמדובר באישור רטרואקטיבי שנועד לצרכי התביעה בלבד. בהקשר זה מפנות הנתבעות לכך שהאישור ניתן רטרואקטיבית ללא הסבר משכנע לפער הזמנים, לנימוק שניתן על ידי התובע שנטען כי הוא בלתי סביר, לכך שנרשמה בו אבחנה בניגוד לחוק ולכך שהתובע המשיך לעבוד בתקופה המכוסה באישור החלה מה שמעמיד בספק את הצורך האמיתי בו. הנתבעות אף טוענות שיש לשקול את פסילת האישור במיוחד לאחר שעורכו לא התייצב לחקירה.

116. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות הדעת וביתר המסמכים שבתיק, הגעתי למסקנה כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר. ראשית, ביחס לבסיס הרפואי, מומחה בית המשפט לא קבע לתובע נכות זמנית. יחד עם זאת, המומחים מטעם שני הצדדים הכירו למעשה באי כושר של התובע למשך חודש מאז התאונה. כך גם נקבע באישור המחלה הרטרואקטיבי, שניתן לתובע, המצוי במחלוקת, כמפורט לעיל. אלא שדומה שהתובע לא ניצל את תקופת אי הכושר למנוחה, לפחות לא למנוחה מלאה וגם בטפסי המל"ל כתב התובע שבתקופה זו עבד, גם אם חלקית. יותר מכך, לא ניתן ללמוד על הפסד השתכרות של התובע ביחס לתקופה זו מהמסמכים שהגיש ביחס להשתכרותו. יותר מכך, כפי שצוין כבר לעיל, היקף השתכרותו בהמשך הלך וגדל וממילא אין מקום לשקול פיצוי כאמור מעבר לתקופת אי הכושר.

117. בנסיבות אלה לא מצאתי שיש בסיס מספק לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, גם לא על דרך האומדנה, וגם זאת ביחס לתקופת אי הכושר בלבד.

     עזרת הזולת

118. לטענת התובע, בשבועות שלאחר התאונה סבל ממגבלות תנועה וקושי בביצוע עמידה והליכה ממושכת והוא נאלץ להסתייע במשפחתו בטיפול בברך. בנוסף, חלה עליה בקניות באמצעות משלוחים, ואף הגדלה של שעות עבודתה של עוזרת הבית תמורת תוספת תשלום (במזומן). התובע עתר לפיצוי בגין תוספת של שעתיים עזרה בשכר לעבר ולעתיד.

119. לטענת הנתבעות, התובע עותר לפיצוי מבלי שצרף ולו קבלה אחת או ראיה אחרת להוכחת הנזק המיוחד לו הוא טוען, לרבות להגדלת שעות עבודתה של העוזרת. העזרה אותה קיבל ממשפחתו אינה חורגת מנורמות מקובלות ועל כן אין לפצות בגינה וגם ביחס לטענה בדבר ריבוי משלוחי קניות, הרי שרעיית התובע לא ידעה לומר בחקירתה האם נהגו לעשות משלוחים גם לפני התאונה.

120. אכן, התובע לא צרף ראיה לעזרה מוגברת בשכר (ולמעשה גם לא לעזרה בשכר באופן כללי), אולם קשה לחלוק על כך שנוכח אופי פציעתו של התובע הוא נזקק לעזרה מוגברת לכל הפחות בתקופה שלאחר התאונה, עזרה המצדיקה פסיקת פיצוי לעבר בסך גלובלי של 7,000 ₪.

121. בהינתן שיעור נכותו של התובע והשפעתה התפקודית על התובע, לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עזרה לעתיד.

     הוצאות

122. לטענת התובע, בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רבות בגין משככי כאבים, טיפולי פיזיותרפיה ומאמן כושר אישי. לטענתו יזדקק גם בעתיד לתרופות וטיפולים אלה. לפיכך עתר התובע לפיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪.

123. לטענתה הנתבעות, הטענה לנזק מיוחד נדרשת להוכחה וזו לא ובאה. כמו כן נטען כי התובע יהיה זכאי למלוא השירותים הרפואיים על פי חוק ולא הובאה כל ראיה לכך שהתובע נדרש להוצאות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי.

124. אכן, התובע לא תמך טענותיו בענין זה בראיות, להוציא קבלה בודדת של רכישת ציוד רפואי לטיפול הראשוני שעבר בחדרו במלון בסמוך לתאונה (בסך של 82.60 ₪). יחד עם זאת, סביר להניח שהתובע נזקק למשככי כאבים ואף לביקורי רופאים או טיפולים בגינם נשא בהשתתפות עצמית. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאותיו בסך של 3,000 ₪.

     כאב וסבל

125. לטענת התובע, בעת שהוטח בעוצמה על השטיח באמצע ההופעה מול עיניהם של רופאים רבים עובדים מטעם הנתבעות חש מבוכה רבה. החתך במצח ממנו סבל הפך לטענתו לסיוט מתמשך וכך גם הנפיחות ממנה סבל בברך והכאבים המשמעותיים מהם סבל במשך שבועות. לפיכך עותר התובע לפיצוי גלובלי בסך 70,000 ₪. לטענת הנתבעות, בשים לב לכך שספק אם נגרם לתובע נזק, יש לפסוק לו סך של 10,000 ₪ לכל היותר.

126. בהתחשב באופי והיקף הפגיעה ממנה סבל התובע ושיעור נכותו צמיתה, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

     התביעה במל"ל והטענה לניכוי רעיוני

127. כפי שצוין לעיל, המל"ל דחה את תביעתו של התובע להכרה בארוע כתאונת עבודה.

128. לטענת הנתבעות, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שכן תביעתו של התובע נדחתה עקב חוסר שיתוף פעולה שלו עם המל"ל בנוגע להמצאת מסמכים שהתבקשו ממנו. בהקשר זה הפנו הנתבעות למכתב המל"ל מיום 24.12.18. התובע מצדו טוען כי הנתבעות מטעות וכי במכתב המל"ל מיום 27.2.19, נכתב כי תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה נדחתה משום שאינו עונה להגדרת עצמאי מכוח סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי.

129. מכאן, שהנתבעת לא הוכיחו טענתן לניכוי רעיוני (וממילא גם לא לגובהו) ועל כן, בנסיבות אלא לא מצאתי מקום לערוך ניכוי רעיוני מהפיצוי המגיע לתובע, גם מבלי להכנס לשאלת זכותן לטעון כאמור, כפי שהבהיר התובע בסוף סיכומי התשובה מטעמו.

     סיכומם של דברים

130. כמפורט לעיל, דין התביעה להתקבל.

131. על הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בהתאם לפירוט הבא:

     כאב וסבל30,000 ₪

     אבדן כושר השתכרות 160,000 ₪

     עזרת הזולת 7,000 ₪

     הוצאות 3,000 ₪

     סה"כ200,000 ₪

132. על הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד פיצוי בסך של 200,000 ₪.

133. הנתבעות תישאנה בהוצאות התובע (אגרת בית משפט ותשלום למומחים) ובשכ"ט עו"ד בסך של 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.

134. בחלוקה ביניהן תישא טריפל ב-70% מהסכום והמלון ב-30% הנותרים (הודעת צד ג' מתקבלת ביחס ל-70% מסכום הפיצוי). החלוקה בין הנתבעות תחול בהתאמה גם ביחס לסכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו.

      

      

      

     ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ה, 20 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.