ת"א 14639-11-16 שמאלי בע"מ ואח' נ' חד - אסף מתכות בע"מ ואח'

1.המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה בסך של כמיליון ₪ בטענה כי הפקידה בידי המבקשת סך של 200,00$ שנועדו להבטחת קשרי מסחר בתחום הברזל, ולמרות ששולמו התשלומים השוטפים בגין רכישות הברזל, לא הושב הסכום לאחר הפסקת קשרי המסחר.

המבקשת התגוננה בטענה כי הסכום שהופקד שימש עבור רכישת ברזל בפועל, בטענת שיהוי ובטענת חוסר יריבות, מאחר והברזל סופק לחברה ישראלית אחרת שהיא זו שהתקשרה עם המבקשת. במקביל הוגשה בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות לפי סיף 353א לחוק החברות, הן מאחר והמשיבה הינה חברה ובמיוחד נוכח היותה מרצועת עזה, וטיב התאגדותה המשפטי אינו ברור כלל ועיקר.

המשיבה הגיבה לבקשה, ללא תצהיר, וטענה כי לאור היקף קשרי המסחר שלה עם ישראל חזקה כי תוכל לעמוד בהוצאות ההליך. עוד טענה כי אין לחייבה בהפקדת ערובה מאחר והמבקשת גרמה לה לנזק כלכלי.

2.בבר"ע 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, 13.7.08 קבע כב' השופט א' גרוניס כי הכלל הנגזר מהוראות סעיף 353א לחוק החברות הוא כי חברה התובעת מחויבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו ניתנת לסתירה אם הוכיחה התובעת כי באפשרותה לשלם הוצאות ההליך או אם נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. בשיקול השני יובאו בחשבון סיכויי התביעה, האם הבקשה לחיוב בערובה נועדה למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן תרומת הנתבע למצבה הכספי של החברה.

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, 11.2.09 חידד כב' השופט ח' מלצר, את היחס בין סעיף 353א לחוק החברות לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תוך מתן דגש לזכות הגישה לערכאות ביישום ובקביעת שיעור הערובה בנסיבות כל עניין ועניין.

מהוראות חוק החברות ופרשנותו עולה כי אין חולק כי ההוראות המהותיות ביחס לחיוב החברה בערובה להוצאות מחייבות ככלל הטלת ערובה, אלא אם עמדה החברה בנטל להוכיח כי נסיבות העניין או יכולתה הכלכלית מצדיקות להמנע מהטלת ערובה כאמור. בבחינת החריגים, נעזרים בכלי הדיוני של הטלת החיוב בהוצאות, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ופרשנותה. סיכויי ההליך ישפיעו רק במקרי הקיצון, קרי אם סיכויי התביעה טובים מאוד או גרועים מאוד. עם זאת, עיון בפסיקת בית המשפט העליון מלמד כי גם בתביעות בסכום משמעותי, סכום הערובה נקבע באופן מתון בדרך כלל נוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות.

3.במקרה הנדון מקום התאגדותה של המשיבה היה מצדיק גם חיוב בערובה לפי התנאים המחמירים של תקנה 519. מדובר בחברה שאופן התאגדותה לא ברור, אין כל מידע אודות מקורותיה הכספיים, ולמעשה אין כל דרך לגבות ממנה הוצאות מאחר ולא הצביעה על רכוש בישראל. המסמך מטעם המשיבה שצורף לתגובתה אין בו כדי להוות פירוט מספק אשר יש בכוחו לשלול את החזקה כי יש לחייבה בהפקדת ערובה. סיכויי התביעה אינם ברורים בשלב זה ולא ניתן לקבוע כי מדובר בתביעת סרק, אולם מנגד לא ניתן לשלול אף את סיכויי ההגנה. לא מדובר במקרה מובהק ממנו עולה כי נגרם עוול לתובע על ידי הנתבע אשר מנסה למנוע הגשת תביעה כנגדו על ידי דרישה לחיוב בערובה להוצאות.

על כן מצאתי כי יש לחייב את המשיבה להפקיד סכום משמעותי, לאור סכום התביעה ומקום מושבה. ניתן להיעזר בתעריף המומלץ כדי לקבוע את שיעור הערובה, אולם בתביעות בסכום גבוה ניתן למתן את גובה הערובה.

על כן אני מורה לתובעת להפקיד סך של 40,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת. הסכום יופקד עד ליום 15.3.17. בהעדר הפקדה, תדחה התביעה.