ת"א 14505-04-13 הס-גרין ואח' נ' יצחק ואח'

          לפניי בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף בשל העדר עילה והעדר סמכות עניינית. 

1. עניינה של התביעה בטענה כי ביום צום תשעה באב התשע"ב, עת הגיעו התובעים יחד עם יהודים רבים אחרים לשער המוגרבים במטרה לעלות להר הבית, סגרה לפתע המשטרה את הר הבית לכניסת יהודים, ללא כל התרעה מוקדמת וללא כל סיבה מוצדקת. התביעה היא לפסק דין הצהרתי – שעל טיבו אעמוד בהמשך – כנגד מפקדי המשטרה שנטען כי הינם אחראים למחדל, הם הנתבעים 1 ו-2, ולפיצויים מהמדינה, היא הנתבעת 3.

2. לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף. הנתבעים טוענים כי חרף הכסות האזרחית, עיקרה של התביעה בניסיון לייצר שינוי במדיניות הנוהגת בעניין כניסה להר הבית. לא מדובר בתביעה בקשר לסכסוך פרטני בעניינם של התובעים, וגם ההחלטה הנתקפת לא הייתה החלטה אישית בעניינם. לטענת הנתבעים אין לתת יד לניסיונם של התובעים לעשות שימוש במשאביו המוגבלים של בית המשפט לשם ניהול מאבק ציבורי כגון דא. עוד נטען כי עיקרה של התביעה תקיפת שיקול הדעת המנהלי של הגורם המוסמך במשטרה למנוע כניסה להר הבית על רקע חשש לשלום הציבור ובקשה לסעד הצהרתי הצופה פני עתיד.

   עוד לטענת הנתבעים, בסעיף 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924 נקבע כי בית המשפט לא יברר כל ענין הקשור "במקומות הקדושים או בבנינים הדתיים או במקומות הדתיים בישראל או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל". נטען כי בפסיקה נקבע כי סכסוך שעניינו זכות התפילה במקום קדוש הינו סכסוך הקשור במקום קדוש, ועל כן נשללת לגביו סמכותו של בית המשפט בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל.

   עוד לטענת הנתבעים, גם אם ייקבע כי הסוגיה שבנדון אינה נכנסת לגדר סעיף 2 לדבר המלך, הרי שבית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בטענות התובעים שבמהותן עוסקות בשאלות מדיניות שנדונו בהרחבה בבית המשפט הגבוה לצדק.

3. לטענת התובעים, על פי החוק והפסיקה יש לבית משפט השלום סמכות מלאה לדון בתביעה מסוג זה ודבר המלך במועצה אינו רלבנטי לתביעה זו. מדובר בתביעה אישית של התובעים, כתב התביעה מציג עילות חוקיות למהדרין ולבג"ץ אין כלל סמכות עניינית לדון בתביעה זו.

   התובעים מציינים כי על פי הפסיקה, סילוק תביעה על הסף ייעשה רק במקרים חריגים בהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד המבוקש.

   עוד לטענת התובעים, כתב התביעה אינו מבקש מבית המשפט לפסוק בנוגע להר הבית עצמו, לבניינים הדתיים שבו או למקומות הדתיים שבו, או בנוגע לזכויות או לתביעות של עדה דתית כלשהי. בית המשפט מתבקש לדון ולפסוק בזכויותיהם האישיות של התובעים בלבד, ודבר המלך אינו מסייג ואינו מגביל כל הליך משפטי הנוגע לזכויות אישיות מכל סוג שהוא. עוד נטען כי הפסיקה צמצמה מאוד את השימוש בסעיף זה של דבר המלך במועצה.

   ביחס לטענה כי מדובר בתביעה "פוליטית" טוענים התובעים כי מדובר בהגדרה פופוליסטית וחסרת משמעות משפטית, המצביעה רק על אומד דעתם, אופקיהם ודעותיהם הפוליטיות של הנתבעים ובאי כוחם. התובעים לא כללו בכתב התביעה ולו מילה בנוגע לדעותיהם הפוליטיות או למטרות פוליטיות כלשהן העומדות בבסיס כתב התביעה. טענה זו מקפלת בחובה לא רק הנחה נסתרת בדבר דעותיהם הפוליטיות של התובעים בהיותם "דתיים" - "ימנים", אלא גם השקפה פסולה לחלוטין כי בית המשפט צריך לסגור את שעריו בפני בעלי דעות פוליטיות אלה.

   לטענה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבג"ץ משיבים התובעים כי התביעה כוללת שני סעדים – פיצוי כספי ופסק דין הצהרתי בגין מחדליהם והתנהלותם הכושלת של הנתבעים בפועל, ושני סעדים אלה נמצאים, בהתאם לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, בסמכותו של בית משפט השלום ואינם בסמכותו של בג"ץ.

   עוד טוענים התובעים כי קיימת להם זכות לקבלת הסעד ההצהרתי המבוקש כנגד הנתבעים 1 ו-2. בהקשר זה מפנים התובעים לפסיקה לפיה אין הגבלה על סוג ההצהרות שבית המשפט מוסמך לתתן כל עוד למבקש עניין משפטי בקבלת הסעד. לטענת התובעים יש להם אינטרס ממשי בקבלת הסעד ההצהרתי - הסעד ההצהרתי המבוקש יסייע לתובעים להוכיח את תביעתם הנזיקית כנגד הנתבעת 3; יסיר ספיקות בנוגע למצב המשפטי באירועים נשוא כתב התביעה וינחה את התובעים והנתבעים 1 ו-2 בכל הנוגע לחובותיהם על פי החוק באירועים אלו; יסייע למניעת הישנות המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים ולהרתעת הנתבעים וחליפיהם מלחזור על מחדליהם באירועים דומים.

4. בתגובת הנתבעים לתשובת התובעים נטען כי יש לדחות את טענת התובעים לפיה התביעה נוגעת לזכויות אישיות שלהם ולא לאחד משלושת הנושאים הכלולים בדבר המלך, מפני שהתובעים לא ניזוקו באופן ישיר ומסוים כתוצאה מההחלטה הנתקפת בתביעה. אמנם חופש התנועה והפולחן של התובעים נפגע במידת מה עקב ההחלטה לסגור את הר הבית במועד האמור, אולם כאשר מציבים מול פגיעה מסוימת זו את האינטרס הציבורי של שמירה על שלום הציבור ברור כי לשון המאזניים נוטה להעדפת האינטרס הציבורי.

   עוד טוענים הנתבעים כי בשונה מהפסיקה שצירפו התובעים לתגובתם, התביעה הנוכחית עוסקת בסוגיות הליבה של חופש הפולחן האישי והעדתי במקומות הקדושים ולפיכך יש להחיל עליה את האמור בדבר המלך.

   בעניין הסמכות העניינית שבים הנתבעים וטוענים כי המקרה שלפנינו, בו נתקפת החלטה מנהלית של משטרת ישראל ובעקיפין נתקפת גם מדיניות ארוכת שנים הננקטת בידי ממשלת ישראל, הוא מקרה מובהק שיש להביאו בפני בית המשפט העליון. ניסוח התביעה מלמד כי אין מדובר בסכסוך פרטני בין אזרח לגוף שלטוני או באדם שנגרם נזק לגופו או לרכושו עקב החלטת גוף שלטוני, והתביעה אינה מעלה מחלוקת עובדתית כלשהי שיש לבררה בבית משפט אלא עוסקת בסוגיה דתית-חברתית מורכבת ורבת גוונים אשר אין זה מתפקידו של בית משפט אזרחי להכריע בה.