ת"א 14379-02-14 גאיה יבוא ושיווק מכונות 1995 בע"מ ואח' נ' שקד עבודות מתכת בע"מ ואח'

בפני תביעה ותביעה שכנגד בגין עסקות רכישת מכונות שרכשה הנתבעת מהתובעת.

לטענת התובעת במהלך שנת 2012 רכשה הנתבעת שהינה חברה העוסקת בביצוע עבודות מתכת, מכונות בגינן לא השלימה את יתרת התמורה ונותרה חייבת לתובעת סך של 27,993 ₪ (קרן). הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי המכונות שסופקו לה לא תאמו את המוסכם בין הצדדים.

באשר להזמנה הראשונה מיום 5.1.12 (להלן: "ההזמנה הראשונה") – מסור חיתוך מדגם 452 SXI EVO מתוצרת MEP, תמורת סך של 69,600 ₪ כולל מע"מ, טוענת הנתבעת כי סוכם שהמסור שיסופק יהיה בעל לוח פיקוד עליון, ובניגוד למוסכם הגיע מסור עם לוח פיקוד תחתון, לוח שאינו מתאים לעבודתה של הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי המסור הגיע בלא אנשי מקצוע הנדרשים להדריך את אנשי הנתבעת בדבר השימוש בו, וזאת בניגוד להתחייבותה של התובעת.

הנתבעת טוענת כי ביום 16.8.12 סיכמו הצדדים על ביטול ההזמנה הראשונה, כאשר על פי הסיכום החזירה הנתבעת לתובעת את המסור שסופק באריזתו המקורית, ובמקומו הוזמנו שני מסורים אחרים קטנים יותר מתוצרת אותה חברה מדגם 332 ודגם 282, עם אביזרים תואמים – מסוע יציאה באורך 3 מ' K-210 וגררה למסוע יציאה R-3. לשני המשורים החלופיים היה לוח פיקוד עליון. לטענת הנתבעת, על פי הסיכום, וכפי שנרשם, ההזמנה החדשה היתה על סך 42,920 ₪ כולל מע"מ ובמסגרתה בוטל החיוב שנותר בגין ההזמנה הראשונה בסך 11,600 ₪. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם הפעם לא סיפקה התובעת הדרכה כמוסכם, וכשניסו עובדי הנתבעת להפעיל את המסורים, הסתבר כי אחד מהם לא תקין ובלוח הפיקוד שלו הופיע כיתוב ההתראה emergency. בנוסף הסתבר כי הגררה והמסוע שסופקו אינם תואמים את שהוזמן ולא ניתן להשתמש בהם עם המכונות שסופקו. כתוצאה מכך, טוענת הנתבעת כי נאלצה להשבית את שני המסורים, כאשר התובעת התנערה מאחריותה. בסופו של דבר טוענת הנתבעת כי נאלצה להזמין טכנאי על חשבונה שיתקן את המסורים כך שתוכל להפעילם. לטענת הנתבעת נאלצה הנתבעת עקב השבתת המסורים, להעביר את פעילותה לקבלן משנה – חברת י. יהושע זיווד בע"מ, ואף בוטלו הזמנות מאחר והנתבעת לא יכולה היתה לעמוד בתאריכי ההזמנות.

בתשובה לטענות הנתבעת טוענת התובעת כי בזמן ביצוע ההזמנה הראשונה הן התובעת והן הנתבעת לא ידעו כי לא ניתן להזמין את המסור הגדול עם לוח פיקוד עילי, ובכל מקרה, אין מניעה לעבוד עם מסור עם לוח פיקוד תחתון, וכי הסכמת הצדדים הינה בכל מקרה להזמנה על פי המפרט של היצרן. לפיכך, לטענת התובעת הסכימה הנתבעת, בכל מקרה, לאחר מכן לשלם את רוב התמורה בגין ההזמנה הראשונה. התובעת הכחישה את הטענה כי לא סיפקה הדרכה כמוסכם, וטענה כי הנתבעת לא הסכימה לתיאום פגישות הדרכה. לטענת התובעת במעמד ההזמנה השניה הסכימה התובעת גם לשלם את יתרת ההזמנה הראשונה בסך 11,600 ₪ וזאת בנוסף לתשלום על מחיר המסורים. התובעת מתכחשת לטענת הפגמים במסורים. בנוסף, מסתמכת התובעת על תניית פטור בהסכם ההזמנה הפוטרת אותה מאחריות לנזקים.

בין הצדדים קיימות אפוא מספר מחלוקות עקרוניות, שמשולבות בהן שאלות של משפט ושל עובדה. האחת הינה האם היתה בענייננו אי התאמה בממכר בהתייחס להזמנה הראשונה, השניה הינה, מה היה הסיכום בין הצדדים בעת ההזמנה השניה, השלישית, האם התובעת קיימה את חובתה על פי ההזמנה השניה, ומה תחולתה של תניית הפטור לעניין זה. הרביעית, עניינה בשאלת הנזק הנתבע בתביעה שכנגד. אדון בכל אחת מהשאלות בנפרד.

א. הסיכום בין הצדדים בהזמנה הראשונה:

בהסכם ההזמנה שמספרו 22531 שנחתם ביום 5.1.12 בין נציג התובעת מר אלי יצחק לבין נציג הנתבעת מר רמי כהן צויין במפורש בכתב יד כי יסופק המסור עם לוח פיקוד עילי. בעניין זה אינני מקבל את טענת הנתבעת כי אין מדובר באי התאמה וזאת נוכח ההוראה המודפסת בהסכם כי התיאור המלא של המוצרים המוזמנים הינו בהתאם למפרט ולקטלוג היצרן. על פי כללי פרשנות חוזים, כאשר קיימת התנגשות בין הוראה מודפסת כללית בטופס סטנדרטי להוראה ספציפית שהוסיפו הצדדים בכתב יד, יש להעדיף את ההוראה המפורטת בכתב יד (ראה: ע"א 580/61 עשרי נ' שרעבי, פ"ד טז (2) 1163 (1962); ע"א 349/74 בנקרס אנד טריידרס נ' עזבון חאדר, פ"ד כט (1) 827 (1975); ע"א 702/84 יובל גד בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מ (4) 802 (1987); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך ג' 2003), בעמ' 251). אשר על כן, ברור הוא כי היתה קיימת אי התאמה בממכר כמשמעותה בסעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968. לעניין זה אינני מקבל את הטענה כי גם המוצר שסופק עונה לצרכי העבודה של הנתבעת. גם אם עובדה זו נכונה, התובעת לא יכולה היתה לכפות על הנתבעת לקבל מוצר שונה באופן מהותי מתיאור המוצר עליו סוכם.

ב. הסיכום בעת ההזמנה השניה:

כזכור, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לסיכומים בין הצדדים במועד ההזמנה השניה. לעניין זה הכלל הבסיסי בפרשנות חוזים הינו כי תכלית הסכם מסחרי מכוונת למימוש מטרה עסקית ועל כן עליה להגשים מטרות של הגיון, סבירות ויעילות כלכלית מסחרית. נקודת המוצא היא שכל צד לעיסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו ולא יתקשר בעיסקה בה רווחתו תקטן (ראה: ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו (5) 799 (2000)). על פי נקודת מוצא זו יש לבחון את כוונות הצדדים בעת עריכת הסכם ההזמנה השניה.

לעניין זה, יש לזכור כאמור, שהתובעת לא סיפקה את שהתחייבה לו בהזמנה הראשונה. בהעדר הסכם ואי אספקת המוצר המתאים, היתה זכאית הנתבעת לפיצוי. הנתבעת כלל לא עשתה שימוש במסור שסופק בהזמנה הראשונה והוא שכב באריזתו המקורית עד שהוחזר לתובעת (ראה: עדות מנהל הנתבעת בעמ' 14 לפרוטוקול). למעשה, נציגה של התובעת עצמה הסכים כי התובעת תשלם פיצוי בגין הטעות באספקה, ואכן ציין כי על החשבונית שנמסרה ביום האספקה – חשבונית מס' 117282 מיום 18.3.12: "יש לסכם פיצוי בין פנל עליון שהוזמן ופנל תחתון שסופק בפועל עם המסור". התחייבות זו, גם אם ניתנה בחריגה מהרשאה, מחייבת את התובעת על פי דיני השליחות ודיני החברות וזאת על פי סעיף 6 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 וסעיף 56 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (ראה: ע"א 6991/14 ‏מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ [ניתן ביום 19.5.2016]), שכן ככל והיתה חריגה מהרשאה, ברור כי הנתבעת לא ידעה עליה. לא זו בלבד אלא שמנהל התובעת אישרר את התחייבות נציגו (עמ' 7 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין צורך להידרש לפרשנות הסכם ההזמנה הראשון, באשר לזכות הפיצוי.

מכאן ברור הוא שכוונת הצדדים בעת שבוצעה ההזמנה השניה היתה לפצות את הנתבעת על התקלה בהזמנה הראשונה. ברור הוא כי השבת עלות ההזמנה הראשונה בסך 60,000 ₪ בוודאי שאין בה משום פיצוי. זוהי ממילא היתה חובתה של התובעת משבוטלה ההזמנה הראשונה, וזאת מכוח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. גם ברור שהתובעת לא "ויתרה" על פיצוי מוסכם בשיעור 20 אחוז מערך ההזמנה, על פי הסכם ההזמנה מהטעם הפשוט שאין מדובר בביטול שרירותי של הלקוח, אלא בביטול מחמת הפרת התובעת. ברור איפוא כי כוונת הצדדים, היתה להעניק פיצוי לנתבעת מעבר לחובת ההשבה. קבלת פרשנות התובעת ולפיה הסך של 11,600 ₪ הינו סך שיש לשלמו בנוסף לסך של 42,920 ₪ משמעה איפוא כי הנתבעת הסכימה לוותר על קבלת כל פיצוי בגין הפגם באספקת ההזמנה הראשונה, וזאת על אף התחייבות מפורשת כאמור של נציג התובעת למתן פיצוי. כאמור הנחה לויתור מעין זה אינה מתיישבת עם ההגיון המסחרי של העיסקה השניה בנסיבות בה נכרתה.

ככל ובכל זאת אכן היתה כוונת הצדדים שלא ליתן פיצוי, בניגוד להתחייבות הקודמת, היה ניתן לצפות כי הדברים ירשמו במפורש ולא באופן המשתמע לשתי פנים. הצורה בה נרשם בפועל הסכם ההזמנה השניה יכול להתפרש על פי גרסאות שני הצדדים, ולנוכח תכלית ההסכם עליה עמדתי לעיל, בנסיבות האמורות יש להעדיף את גרסתה של הנתבעת. בהחלט ניתן לפרש כי כאשר נרשם במסגרת תנאי התשלום "כולל חיסול יתרה ישנה של המשור – 11,600 ₪ כולל מע"מ" ולא נרשם במשבצת של הסכום הסופי צירופם של שני הסכומים (היינו 54,500 ₪), כי כוונת הצדדים היתה שהסכום של 11,600 ₪ ישמש כפיצוי. יש גם להפנות לכך שעל פי התנאים המודפסים של תנאי ההזמנה עברו כ- 5 חודשים ממועד אספקת ההזמנה הראשונה למועד ההזמנה השניה, כאשר עד לאספקת ההזמנה השניה היה אמור לעבור זמן נוסף. איחור זה נגרם למעשה באשמת התובעת. הסכם ההזמנה מזכה בתנאיו המודפסים את הלקוח ב-3% מערך ההזמנה כפיצוי מוסכם על כל חודש איחור. כשלוקחים גם עובדה זו בחשבון, ניתן גם להסיק כי אכן, סביר מאוד שהצדדים אכן הסכימו על ביטול יתרת ההזמנה הראשונה, שסכומה מגיע לערכים קרובים לפיצוי זה. יש גם לציין, כי גם לא ניתן לטעון כי התובעת גילמה את הפיצוי בהפחתה של מחיר המסורים, שכן המסורים תומחרו במחיר של 97,000 ₪, ומנהל התובעת העיד (עמ' 8 שורה 27 לפרוטוקול) כי מחירם בשוק היה בין 90,000 ₪ ל- 130,000 ₪. במילים אחרות, המחיר שנקבע היה גם מחירם האמיתי, כך שברור שככל והיה פיצוי הוא לא היה בקביעת המחיר (אציין בהקשר זה כי התובעת גם לא הביאה ראיה כלשהי באשר למחיר השוק של מסורים מעין אלה).