ת"א 14096-06-14 קרן קיימת לישראל נ' קרואני(המנוח) ואח'

1.בפני בקשה לדחות על הסף את תביעת התובעת להכריז כי היא בעלת זכויות הבעלות של חלקים מן החלקות נשוא התביעה, זאת מטעמי התיישנות ולחילופין מטעמי שיהוי.

בכתב התביעה המתוקן, עתרה התובעת – קרן קיימת לישראל (המשיבה בבקשה זו) לרשום על שמה חלקים מממספר חלקות כפי שמפורט בסעיף 2.2. לכתב התביעה (להלן: "החלקות"). לטענתה, הזכויות בחלקות הועברו אליה ביום 10.02.66 או בסמוך לכך (להלן: "העסקה השניה"), בתואם לשני ייפוי כוח בלתי חוזרים [שצורפו לכתב התביעה ד'1-2], על ידי אמין הזימה מחמד אל קזיל המנוח, ומתעב רשיד יוסף בשיר המנוח (להלן: "אמין" ו"מתעב" ויחדיו: "הרוכשים"), שרכשו כשלעצמם את החלקות ביום 07.09.50, מנתבעים 1,13,72,93, (המנוחים) ומנתבע 98 (להלן יחד: "המוכרים") (ולהלן: "העסקה הראשונה"). יצויין כי בשנת 2002, רשמה המשיבה הערת אזהרה על החלקות שבדיון.

לציין כי התובעת לא ראתה לצרף את הרוכשים כנתבעים בתביעה.

בתיק הוגש כתב הגנה מטעם המבקשים (נתבעים 73-74, 76), שהם חלק מיורשי הנתבעים 13 ו-72 שהיו צדדים ישירים לעסקה הראשונה כמוכרים ושהינם בהתאמה סבם ואביהם של שאר המבקשים.

טענות הצדדים

2.לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, היום שבו נוצרה עילת תביעתה של המשיבה, וממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות, הוא יום ביצועה לכאורה, של העסקה השנייה. על כן, על פי המבקשים, חלפו 48 שנים עד להגשת התביעה בעוד שתקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים עומדת על 25 שנה כפי הוראת סע' 5 (2) לחוק ההתיישנות, התש"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

המבקשים מדגישים כי למעשה מאותו מועד נטען בשנת 66 בו נרכשו זכויות, לא חל שום שינוי עובדתי או משפטי בקשר לעסקה, למעט חלוף הזמן. לטענת המבקשים, דבר רישום הערת האזהרה בשנת 02' על ידי המשיבה כאמור אין בו לסייע בידי המשיבה ביחס להתיישנות התביעה, זאת שעה שההערה הנ"ל נרשמה 36 שנים אחרי העסקה השנייה, ולאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות.

3.המבקשים מבהירים כי בעניינו לא יכול ויחול החריג בדבר התיישנות שלא מדעת הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לדידם, חזקה על המשיבה, כרשות ותיקה כי הייתה מודעת לזכויותיה הנטענות, פעלה לגביהן בהתאם לכללי מנהל תקינים והוראות הדין, לרבות קיום תיעוד, וביצוע כל הדיווחים הנדרשים, חזקה השוללת אי ידיעה באשר לזכויות הנטענות.

המבקשים מפרטים בבקשתם גם על שום מה אין תחולה לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכן המשיבה אינה תובעת קיום זכות רשומה במקרקעין, כך שהמשיבה אינה "נחלצת" מתחולת חוק ההתיישנות לגבי זכות נטענת זו.

4.לחילופין, טוענים המבקשים כי התביעה שהגישה המשיבה לוקה בשיהוי קיצוני וחריג אשר בגינו למצער מתחייב לדחות את התביעה, בתואם למבחני הפסיקה. לטענת המבקשים, התנהלות חוסר המעש מצד המשיבה ממועד ביצוע העסקה השנייה, מלמדת כי היא ויתרה על זכויותיה בחלקות. האמור, לטענת המבקשים, מקבל משנה תוקף, לאחר שהמשיבה רשמה הערת אזהרה בשנת 02', ברם חדלה מהליכים נוספים במשך 12 שנים נוספות.

עוד טוענים המבקשים כי מצבם הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה, כשבכל התקופה הנ"ל, מורישיהם המנוחים ולאחריהם המבקשים, התנהגו כבעלים לכל דבר ועניין ביחס לחלקות נשוא הדיון, תוך שהם מסתמכים על מרשם המקרקעין. כמו כן, השיהוי גרם וגורם להם נזק ראייתי גדול וקופחו אפשרויותיהם להוכיח טענותיהם. בהקשר זה ציינו המבקשים כי המבקש מס' 2 (הנתבע 72), אביהם של המבקשים, שהיה צד לעסקה השנייה ויכול היה לשפוך אור על כל הפרשה, נפטר בשנת 95, כ- 29 שנים אחרי העסקה השנייה.

5.על פי המשיבה, בתגובתה, יש לדחות את הבקשה. כנימוק מקדים הפנתה המשיבה לכך שלבקשת המבקשים לא צורף תצהיר כנדרש ע"פ התקנות.

לגופם של דברים, הבהירה המשיבה כי הדרך בה נעשו עסקאות המקרקעין בענייננו, באמצעות ייפוי כוח נוטריונים, היתה הדרך המקובלת לעריכת עסקאות מסוג זה. בנוסף, לטענתה, לכל אורך השנים, לא כפרו מי מהמוכרים, המבקשים, נתבעים 13 ו-72 או יורשיהם, כמו גם הרוכשים, אמין ומתעב, בכשרות העסקאות שבוצעו, או בבעלותה של המשיבה.