ת"א 14061-08-12 מויאל נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

לפני תביעת התובע יליד 1942, לפיצוי בגין תאונת דרכים מיום 14.2.11 (להלן: "התאונה"), מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, (להלן: "חוק הפיצויים").

הנתבעת 1 הינה חברת ביטוח, הפועלת כחוק בישראל ובכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה נשוא כתב התביעה, ביטחה את השימוש ברכב של הנתבעים 2 ו-3.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הנכות הרפואית של התובע ונזקיו בעטיה של התאונה.

ביום 29.1.13, מונה ד"ר בלום יוסף כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום א.א.ג.

ד"ר בלום קבע בחוות דעתו, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה נשוא כתב התביעה.

עוד נקבע על ידי ד"ר בלום, בפרק הסיכום בחוות הדעת, כי לגבי תלונת הטנטון, הנכות המתאימה למצבו הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 72 (4) ד 11 – בגין רעש תמידי עם עקומת שמיעה מתאימה, ברם, נכות זו אינה נובעת מהחבלה הנדונה אשר הייתה קלה ולא דרשה כל טיפול רפואי בעקבותיה.

המומחה מציין בחוות הדעת, כי התלונה תועדה רק למעלה משלושה חודשים אחרי האירוע, בעוד שבעניינו של התובע קיים תיעוד לטנטון בלתי נסבל, שנים קודם לתאונה.

התובע חלק על ממצאי חוות הדעת, עם זאת לא בקש לחקור את המומחה.

יוער, כי התובע במהלך ניהול התיק שלפני, מאז שהוגשה התביעה בשנת 2012 ועד היום, החליף שני עורכי דין, כאשר בית המשפט הבהיר לתובע את המשמעויות של העדר ייצוג וניהול הוכחות בעצמו, במיוחד שעה שלתובע לא נקבעה כל נכות בגין אירוע התאונה.

הנתבעת טענה, כי לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מאירוע התאונה, כך שלמעשה מדובר היה בתאונה מינורית, שלא הותירה כל פגיעה, וממילא כל נזק גוף בר פיצוי.