ת"א 14037-08-12 גרינברג נ' חביבי ואח'

לפני בקשת הנתבעים להתיר להם הגשת ראיה נוספת המתייחסת למצבו הרפואי של התובע מכוח תאונת דרכים מצערת בה היה מעורב.

המשיב- התובע התנגד.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה באתי לכל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. טעמיי להלן.

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת לסוגיה של זו בקשת למתן היתר להגשת ראיה מאוחרת.

עיון בהחלטותיו השונות של בית המשפט העליון מלמדת כי בבואה של הערכאה הדיונית לבחון מתן היתר זה היא נדרשת למגוון רב של שיקולים לרבות : מועד הגשת הבקשה, זהות המגיש, השלב בו מצוי ההליך, יכולתו של בעל הדין המבקש להגישה במועד מוקדם יותר, שליטתו של המבקש במקבל/עריכת הראיה, הלשכות הגשת הבקשה על ניהולו של ההליך כמו גם על הצד שכנגד, הרלוונטיות הלכאורית של הראיה, הנזק שייגרם למשיב ככל שתותר הגשת הראיה אל מול הנזק שעשוי להיגרם למבקשים מקום בו תדחה בקשתם, שאלת יכולתו של בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים במסגרת ההחלטה.

במסגרת ההליך דנן אדרש, בין היתר, להכרעה במחלוקות הקיימות בין הצדדים, מכוח כתבי הטענות לרבות אלו הנוגעות להיקף ומהות זכויותיו של התובע במקרקעין, שאלת מעשי ומחדלי הנתבעים באותם מקרקעין, מתן/אי מתן האפשרות לתובע לשוב למקרקעין על ידי הנתבעים, יכולתו/העדר יכולתו של התובע לשוב למקרקעין ויכולתו/העדר יכולתו להפעיל במקום קונדיטוריה.

ביחס לחלק מאלו, טוענים המבקשים-הנתבעים, כי למצבו הפיזי של התובע בזמנים הרלוונטיים, יש משמעות והשלכות.

איני מוצאת מקום לחסום את דרכם של המבקשים מלהעלות טענות אלו.

ויובהר, יש לאבחן בין מתן ההיתר להגשת הראייה לבין ההכרעה, בסופו של ההליך בדבר משמעותה, משקלה והשלכותיה.

סוגיות הנוגעות למשקלן של ראיות, והשלכתן על ההכרעה בהליך היא עניין אשר ייבחן לגופו במסגרת שלב שמיעת הראיות.