ת"א 13652-11-13 פטרול בע"מ נ' קבוצת עזריאלי בע"מ

1.מונחת לפניי בקשת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות מקומית או לחלופין להורות על העברת התביעה לבית משפט השלום בתל אביב.

2.התובעת היא חברת העוסקת, לפי טענתה, בייבוא ובשיווק מוצרי טקסטיל, אופנה וביגוד. הנתבעת היא הבעלים של "קניון מלחה" בירושלים. בין התובעת לנתבעת נחתמו שלושה הסכמי שכירות מכוחם שכרה התובעת חנות בקניון מלחה. ההסכם הראשון נחתם בשנת 1991, ההסכם השני נחתם בשנת 1997, וההסכם השלישי נחתם בשנת 2002. הסכמי השכירות הוארכו מעת לעת, בדרך של חתימת הסכם הארכת שכירות, כך שבפועל התובעת שכרה את הנכס משנת 1993 ועד שנת 2012. הטענה המרכזית שמעלה התובעת בכתב התביעה היא כי היא זכאית לקבל דמי פינוי עקב החלטת הנתבעת שלא לחדש עימה את חוזה השכירות, וכי היא זכאית לפיצוי בגין השקעותיה במושכר.

3.בכתב ההגנה העלתה הנתבעת שורה של טענות לגופה של התביעה ולצידן העלתה מספר טענות סף. בהקשר הרלוונטי לענייננו טענה הנתבעת כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה. לטענת הנתבעת, בהסכם משנת 2002 נכללה תניית שיפוטית ייחודית, שקובעת כי: "מוסכם בזה על הצדדים כי אך ורק לבית המשפט המוסמך בתל אביב-יפו תהא סמכות השיפוט הבלעדית בכל הנוגע להסכם זה או הנובע ממנו ולא לאף בית משפט אחר". נוכח תניית שיפוט זו נטען כי היה על התובעת להגיש את תביעתה בבית משפט השלום בתל אביב.

4.הבקשה לדחיית התביעה על הסף הועברה לתשובת התובעת והנתבעת הגישה תשובה לתשובה. לטענת התובעת – אשר נזכרה גם בכתב התביעה – ככל שייקבע שההסכם משנת 2002 הוא ההסכם החל בין הצדדים, אזי יש לראות בתניית השיפוט תניה מקפחת, בהתאם להוראות סעיפים 4(8), 4(9) או 5 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק החוזים האחידים). עוד טענה התובעת כי מירב הזיקות מצדיקות קיום הדיון בבית משפט בירושלים, וזאת הואיל והתובעת שכרה את הנכס בירושלים וכל העדים הם מירושלים.

5.הנתבעת דחתה את הטענות האמורות. לטענתה, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מדובר בחוזה אחיד וכי תניית השיפוט היא תניה מקפחת. בפועל, נטען, מדובר בהתקשרות עסקית בין שני גופים מסחריים ובהסכמים שאינם חוזים אחידים אלא כאלה שהותאמו לתובעת ולנכס המסוים ששכרה. עוד נטען כי תניית השיפוט אינה מרתיעה מפני מימוש זכויות. הדבר נלמד, לפי הטענה, מן העובדה שהתובעת עצמה פתחה בהליך קודם של בוררות – טרם הגישה את התביעה הנוכחית – במסגרתו אף פנתה ליו"ר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב לשם קביעת בורר.

6.לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. אפתח בטענת התחולה של ההסכם משנת 2002. אין חולק כי בתביעה העיקרית תידון שאלת תוקפם של ההסכמים השונים שנחתמו בין בעלי הדין, ובכלל זאת, השאלה האם ההסכם משנת 1991 הוא שהתווה את מסגרת היחסים או שמא בוטל במסגרת ההסכם משנת 2002. גם בהנחה ששאלה זו תלויה ועומדת בשלב הנוכחי, אין משמעה כי להסכם משנת 2002 אין כל תוקף. למעשה, התובעת עצמה אינה טוענת שההסכם משנת 2002 בוטל, אלא, לכל היותר טוענת התובעת כי הסכמי הארכת השכירות מחילים את הוראות ההסכם משנת 1991. במצב דברים זה, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלות שתידונה בתביעה העיקרית, יש לראות בהסכם משנת 2002 חלק מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים. משכך, תניית השיפוט הקבועה בהסכם זה תקפה במערכת היחסים שבין הצדדים, והשאלה היחידה העומדת להכרעה היא אם מדובר בתניה מקפחת במסגרת של חוזה אחיד.

7.אין חולק כי צדדים לחוזה רשאים להתנות על כללי הסמכות המקומית שנקבעו בתקנות. ואכן, מקום בו הצדדים קבעו בהסכמה תניית שיפוט ייחודית, זו תגבר על כללי הסמכות המקומית (זאת, בהתאם לתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בעלי הדין לא חלקו על כך שמדובר בתניית שיפוט ייחודית. השאלה שהתעוררה היא אם מדובר בתניה מקפחת במסגרת של חוזה אחיד.

8.התובעת לא הבהירה בתשובתה, אשר לא צורף לה תצהיר, מדוע לשיטתה מהווים ההסכמים בינה ובין הנתבעת, ובפרט ההסכם משנת 2002, חוזה אחיד. פרט לציטוט סעיף 2 לחוק החוזים האחידים לא טענה התובעת דבר בהקשר זה. כך, התובעת לא הבהירה האם נוסח החוזה והתניות הכלולות בו נקבעו מראש על ידי הנתבעת, ואם הנתבעת השתמשה באותו נוסח של החוזה לצורך התקשרות עם שוכרים נוספים. יתירה מזו, התובעת אף לא התייחסה (וממילא לא הכחישה) לטענות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה, ולפיהן, אין מדובר בחוזה סטנדרטי אלא בהסכם שנוסח בהתאם לנכס המסוים אותה שכרה התובעת; כי התנהל בין הצדדים משא ומתן לגבי תנאי ההסכם; וכי אין מדובר בענייננו בפערי כוחות בין הצדדים לחוזים, כי אם בשני גופים עסקיים הנהנים מכוח מיקוח שווה. מאחר שהנטל להוכיח שמדובר בחוזה אחיד מוטל על הטוען טענה כאמור (ראו, ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ חוזים אחידים 26 (תשנ"ד)), די בכך שהתובעת לא התייחסה כלל לעניין זה כדי לדחות את הטענה כאילו מדובר בחוזה אחיד. אוסיף, במאמר מוסגר, כי חלק הארי של התביעה מסתמך על סעיף 28.4 להסכם משנת 1991, אשר במסגרתו אפשרה המשכירה לשוכרת – היא התובעת – לנהל משא ומתן עם שוכר חלופי לשם החזר השקעתה במושכר. סעיף זה, כפי שציינה התובעת בכתב התביעה, נוסף לחוזה בכתב יד. דומה שיש בכך כדי להעיד על כך שהצדדים ניהלו משא ומתן והיה בידי התובעת הכוח – שיושם בפועל – להוסיף לחוזה תניות הפועלות לטובתה.

9.למעלה מן הצורך יוער כי אף אם נכונה הייתי להניח כי מדובר בחוזה אחיד, לא שוכנעתי כי יש מקום להורות על בטלות תניית השיפוט. זאת, מאחר שאין די בעובדה שמרבית העדים מצויים בירושלים כדי להעיד על כך שבחירה בעיר תל אביב כמקום השיפוט מהווה "התנהגות בלתי הולמת בחברה הישראלית" או שיש בה כדי להרתיע מפני מימוש זכויות (ראו, בהקשר זה, רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז(4) 473 (2002)). משכך, גם בהנחה שתניית השיפוט מתנה על הוראות הדין בדבר מקום שיפוט, סבורתני שהנתבעת עמדה בנטל לסתור את חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. כידוע, בבחינת השאלה אם תניית השיפוט מקפחת על בית המשפט לבחון אם יש בתניה משום הרתעה מפני מימוש זכויות על רקע כלל נסיבות העניין ותניות החוזה כמכלול (ראו, רע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי (7.4.2010), כב' השופט ע' פוגלמן). עוד יש לתת את הדעת לפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית. בעניין שלפניי, טרם הגשת התביעה הנוכחית התובעת פתחה בהליכי בוררות, מתוך הנחה שההסכם משנת 1991 מחייב את הצדדים לפנות לבוררות. אף שהיו מחלוקות בין בעלי הדין בשאלה אם תניית הבוררות מחייבת, התובעת פעלה למימוש זכויותיה ואף פנתה מיוזמתה ליו"ר לשכת עורכי הדין בתל אביב כדי שימנה בורר. התנהלות זו מעידה על כך שהתובעת אינה נרתעת מפני ההליכים המשפטיים. לזאת יש להוסיף שגם אם מרבית העדים מצויים בירושלים, קשה לקבוע שבמרחק שבין ירושלים לתל אביב, מדובר ב"התנהגות בלתי הולמת בחברה הישראלית", באופן המצדיק ביטולה של תניה שנקבעה על ידי בעלי הדין.