דאו נ' זואהרי ואח'

בפניי עתירה על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

ביום 1/3/16 ניתן פסק דין המורה על פירוק שיתוף במקרקעין וכן חלוקת השימוש. לאחר מכן, הגיש התובע בקשה להבהרת פסק הדין בכל הקשור לשער הכניסה הממוקם בפתח הכניסה לחלק המסומן 65/1. על ההחלטה שניתנה בעניין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר ביטל את ההחלטה אך לא התערב בפסק הדין עצמו.

פסק הדין המקורי מיום 1/3/16 עומד על כנו והוא הפך להיות פסק דין חלוט.

בסעיף ב' לפסק הדין שורות 1-4 צוין כדלקמן:

"אני מורה על דרך גישה רגלית (הכוונה למעבר רגלי להבדיל ממעבר כלי רכב) ברוחב 1.5 מטר וזאת כדלקמן:

מכביש האספלט בצד המזרחי דרומי ובצמוד לקו הגבול בין הדרך הפרטית המסומנת 65/1 לבין המגרש המסומן 65/5 עליו ממוקם ביתם של הנתבעים 5 עד 12, בצד הצפוני לקו גבול זה". (ההדגשה אינה במקור).

היום, במהלך הדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט עלתה מחלוקת הקשורה למיקום של דרך הגישה הרגלית ברוחב 1.5 מטר. שקלתי את טענות הצדדים ולטעמי לא אמורה להיות מחלוקת בכל הקשור להוראה שניתנה בפסק הדין כמצוטט לעיל בכל הקשור למיקום דרך הגישה הרגלית. בציטוט לעיל הדגשתי את המילים "בצד הצפוני" על מנת להפנות לכך כי דרך גישה רגלית ברוחב 1.5 מטר ממוקמת כולה על הדרך הפרטית שמסומנת 65/1, כאשר המדידה מתחילה מקו הגבול שבין חלקה 65/1 לבין חלקה 65/5.

טענות ב"כ הנתבעת בכל הקשור לאי בהירות של קביעה זו וכן הטענות לעניין ההצדקה או אי ההצדקה שיש בקביעה שכל הדרך תהיה על החלק של הנתבעת המסומן 65/1 – טענות אלה מבקשות, הלכה למעשה, לשנות מקביעותיו של פסק הדין לאחר שהפך להיות חלוט. מסיבה זו אני דוחה אותן.

הלכה למעשה, הוכח בפניי כי הנתבעת מונעת מהתובע לממש את הזכות של הגישה הרגלית בהתאם לממצאי פסק הדין מיום 1/3/16. הוכח בפניי כי הנתבעת מנעה על ידי החניית רכבים במקום המיועד לגישה הרגלית הנ"ל, וכן הוכח כי הנתבעת ו/או מי מטעמה בנתה גדר מבלוקים בגובה כ – 80 ס"מ החוסמים באופן מוחלט את הגישה אל גשר הברזל שנבנה בהתאם לפסק הדין.