ת"א 13513-09-10 עלמי נ' מוראר

1.התובע הגיש תביעה לסילוק ידו של הנתבע מנכס המורכב משתי חנויות המצויות בירושלים (להלן הנכס).

על פי הנטען בכתב התביעה שכר הנתבע את הנכס בשנת 1987.

החל משנת 2005 הפסיק הנתבע לטענת התובעת לשלם דמי שכירות. עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבע אף העביר את החזקה בנכס לצד ג'.

כמו כן עותר התובע לחיוב הנתבע בדמי השכירות שבפיגור בסך של 46,540 ₪.

2.ביום 27.11.10 ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה. לבקשה למתן פסק דין צורף אישור מסירה וכן תצהיר המוסר ולפיו כתב התביעה נמסר לבנו של הנתבע אשר סירב לחתום על אישור המסירה.

3.הנתבע בבקשתו לביטול פסק הדין טוען כי הינו דייר מוגן בנכס החל משנת 1986 וזאת לאחר ששילם דמי מפתח.

הנתבע טוען עוד כי לאחר קבלת התביעה הוא פנה לב"כ התובע והגיע עמו להסכם לפיו ישלם סך של 30,000 ₪ בגין דמי שכירות עד סוף שנת 2011 והחל משנת 2012 הוסכם על שינוי בדמי השכירות וזאת עד לשנת 2017. לטענתו הוא שילם את הסכום כמוסכם וכי לאור כך היה על התובע לבטל את התביעה.

4.התובע מתנגד לבקשה.

בתגובתו נטען כי הנתבע בניגוד לטענתו לא הפקיד סכום כלשהו. עוד מציין ב"כ התובע כי במסגרת תיק ההוצאה לפועל ננקטו מספר הליכים.

5.על פי החומר שבתיק הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 8.10.13 בעוד שהפינוי נקבע ליום 9.10.13.

מעיון בתיק עולה ועל כך כנראה אין מחלוקת כי הנתבעת הינו דייר מוגן בנכס. מהחומר שבתיק שוכנעתי כי הנתבע היה מודע להליכי ההוצאה לפועל הננקטים כנגדו אולם מסיבותיו בחר להתעלם מהם והחל לפעול רק כאשר חרב הפינוי הונחה על צווארו.

6.מנגד, מדובר בפסק דין לפינוי של נכס המשמש את הנתבע כמקור פרנסה לו ולמשפחתו.