לפני תובענה כספית לתשלום הסך של 490,636 ש"ח בגין איחור במסירת דירות התובעים בידי הנתבעת ונזקים נוספים שנגרמו לתובעים עקב כך. 1.העובדות 1.1התובעים 1 ו-3 הם אחים, והתובעות 2 ו-4 הן נשותיהם. הנתבעת היא חברה קבלנית הבונה דירות למגורים. 1.2ביום 3.5.15 חתמו התובעים על בקשות לרכישת דירות מהנתבעת בפרויקט 'עתלית רזידנס' (נספחים ב1 ו-ב2 לראיות התובעים, להלן – "הבקשות"). סע' 2 לבקשות קובע את מחיר התמורה של כל דירה ע"ס של 1,760,000 ש"ח כולל מע"מ בשיעור 18%, אף נקבע כי התשלומים יבוצעו בהתאם לאמור בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק המכר דירות") ויובטחו בהתאם להוראות חוק המכר (דירות)(הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן – "חוק הבטחת השקעות"). סע' 3 לבקשות קובע כי "המחיר הכולל יהיה צמוד למדד תשומות הבניה, הידוע במועד חתימתנו על בקשה זו...". 1.3ביום 6.11.16 נחתמו בין הצדדים הסכמי מכר לרכישת דירות בפרויקט (דירה עבור התובעים 1-2 ודירה נוספת עבור התובעים 3-4; נספחים ד1 ו-ד2 לראיות התובעים, להלן – "הסכמי המכר"). סע' 8 לנספח א להסכמי המכר קובע כי התמורה תשולם לנתבעת בידי התובעים באמצעות שוברי תשלום ובאמצעותם בלבד, אף נקבע בסע' 8.2.4 כי התובעים רשאים להקדים תשלומים. עוד נקבע כי התשלומים צמודים למדד תשומות הבנייה. בסע' 5 לנספח ב להסכמי המכר נקבע כי מחיר התמורה הוא הסך של 1,745,085 ש"ח ובסע' 8 לנספח זה נרשם, פעם נוספת, כי לכל תשלום יתווסף מדד תשומות הבנייה. סע' 10 לנספח קובע, פעם נוספת, כי התשלומים יבוצעו באמצעות שוברים בלבד. סע' 10 לנספח יב להסכמי המכר קובע תנאים מתלים לכניסתם של הסכמי המכר לתוקף: קבלת היתר בנייה והתקשרות הנתבעת בהסכם ליווי בנקאי. סע' 85 לתוספת להסכמי המכר קובע כי מסירת החזקה בדירות תעשה בתוך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם, דהיינו: עד ליום 6.5.18. בסע' 86 לתוספת זו נרשם כי נחתם הסכם ליווי, אך כי "טרם הבשילו התנאים להנפקת שוברי תשלום". אין חולק, כי שוברי תשלום מעולם לא הונפקו. 1.4ביום 26.4.17 ניתן היתר בנייה (נספח ה לתצהיר התובעים); בהקשר זה כבר אציין, כי הנתבעת טענה שההיתר ניתן ביום 15.3.17, אך עיון במסמך עצמו מלמד כי ביום 15.3.17 התקיימה ישיבה בה הוחלט על מתן ההיתר. ההיתר עצמו הוצא ביום 26.4.17, כטענת התובעים. מכאן, ולאור הצהרות הנתבעת בנספח יב להסכמי המכר כי נחתם הסכם ליווי נכון למועד החתימה (6.11.16), משניתן היתר בנייה (ביום 26.4.17), התקיימו התנאים המתלים והסכמי המכר השתכללו לכדי הסכמים מחייבים.1.5ביום 13.8.18 פנתה הנתבעת לתובעים בדרישה לתשלום 7% ממחיר התמורה (נספח י לראיות התובעים), והתשלום בוצע ביום 12.9.18 (נספח יג לראיות התובעים). חרף האמור, רק ביום 3.10.18 הוציאה הנתבעת חשבונית מס/קבלה על התשלום (נספח יג הנ"ל לראיות התובעים). 1.6ביום 28.3.19 וביום 1.4.19 נרשמו הערות אזהרה לטובת התובעים (נספח טז לראיות התובעים), ועד אמצע חודש יוני 2019 שולמה רוב התמורה (סך של כ-400,000 ש"ח שולם בידי התובעים 3-4 לנתבעת רק בתחילת חודש אוקטובר 2019; נספח כב לראיות התובעים). הדירות נמסרו לתובעים 1-2 ביום 18.6.19 ולתובעים 3-4 ביום 19.6.19 (נספח יח לראיות התובעים). בסע' 26 לכתב ההגנה נטען ע"י הנתבעת כי הדירות נמסרו לתובעים ביום 17.3.19, למרות שאין כל מסמך על כך, אף פרוטוקולי המסירה (נספח יח הנ"ל) הם מחודש יוני 2019. 2.טענות הצדדים 2.1לטענת התובעים בכתב התביעה, הדירות נמסרו להם באיחור של 14 חודשים (ביוני 2019 במקום במאי 2018), ועל כן הם זכאים לקבלת פיצוי מהנתבעת בגין איחור במסירה בהתאם להוראות סע' 5א לחוק המכר דירות. עוד לטענת התובעים, הנתבעת חייבה אותם – שלא כדין – בתשלום עבור הפרשי מדד תשומות הבנייה (מחודש מאי 2015 ועד אפריל 2019 ובסכום של 121,818 ש"ח עבור כל אחת משתי הדירות), למרות שהעיכוב בביצוע התשלומים מקורו במחדליה, והם היו נכונים לשלם את התמורה מיד כאשר היו מקבלים את שוברי התשלום. התובעים טוענים בנוסף, כי נגרמה להם עגמת נפש מרובה כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת, הואיל והיו מצויים בחוסר וודאות במשך תקופה ארוכה ביחס למועד בו יוכלו לקבל את דירותיהם ולעבור לגור בהן עם משפחותיהם. 2.2לטענת הנתבעת, מסירת החזקה בדירות נעשתה בסמוך לאחר שהתובעים שילמו את התמורה, אף דירת התובעים 3-4 נמסרה להם בטרם הושלם התשלום, ומכאן שלא היה כל איחור במסירה. הנתבעת מוסיפה, כי הבניין היה מוכן לאכלוס כבר בחודש יולי 2018 (סע' 50 לתצהיר עד הנתבעת), והעיכוב במסירה נבע ממחדלי התובעים עצמם. ביחס למדד תשומות הבנייה מפנה הנתבעת להוראות ההסכמים, הקובעים כי לכל תשלום יצורף מדד זה, כפי שנעשה בפועל. 3.ההליך 3.1ביום 1.6.20 הוגשה התביעה דנן, וביום 31.7.20 הוגש כתב הגנה. 3.2בהחלטתי מיום 7.8.20 הוריתי לצדדים להגיש השלמות שונות. התובעים הגישו את מלוא הנדרש מהם כבר ביום 20.8.20, והנתבעת התעכבה בתגובתה, אף הגישה תשובות חלקיות ביותר ביום 12.11.20. 3.3ביום 10.1.21 התקיימה לפניי ישיבת קדם משפט במסגרתה ניתנה הצעתי לסיום ההליך בפשרה. משזו לא התקבלה, הוריתי ביום 26.1.21 על הגשת ראיות הצדדים. ביום 22.2.21 הוגשו תצהיריהם של התובעים 1 ו-3, וביום 4.4.21 הוגש תצהירו של מר עפר שטרן, מנהל בנתבעת (להלן – "עד הנתבעת"). 3.4ביום 26.4.21 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, והתיק נקבע לשמיעה. 3.5ביום 30.9.21 וביום 18.11.21 נשמעו לפניי עדי הצדדים, ובסיום ישיבת יום 18.11.21 הוריתי על הגשת סיכומיהם. סיכומי התובעים הוגשו ביום 3.1.22, וסיכומי הנתבעת הוגשו ביום 3.4.22. 4.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות שהוגשו, שמעתי את העדים וקראתי את סיכומיהם באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה. יצוין, כי הן מבחינת הבאת העובדות והן מבחינת התנהלות דיונית בהליך, היה פער משמעותי מאד בין התובעים לנתבעת: בעוד שהתובעים הביאו עובדות מדויקות המגובות במסמכים ועמדו בכל המועדים שנקצבו תוך מהלך ניהול ההליך, הנתבעת לא עשתה כן (ודוגמאות לאי דיוקים בעובדות ולעיכובים בניהול ההליך כבר הובאו לעיל). להתנהלות בעל דין בהליך משמעות מבחינת פסיקת הוצאות, ועל כן – ולמרות שלא מצאתי לקבל את מלוא טענות התובעים (אלא את רובן "בלבד"), נושא ההתנהלות הדיונית של הצדדים יבוא לידי ביטוי בבואי לפסוק את הוצאות התובעים בגין ההליך. 5.קיומם של הסכמים מחייבים 5.1בטרם אדון בטענות התובעים אומר כבר, כי אני דוחה את טענת הנתבעת – הן עובר לניהול ההליך והן בכתב ההגנה – לפיה הסכמי המכר הינם הסכמים מותלים בתנאים, אשר לא נכנסו לתוקף מעולם. 5.2ראשית, וכפי שציינתי לעיל, בהסכמים שנחתמו בין הצדדים נקבעו שתי תניות אשר בהתקיימן – משתכללים הסכמי המכר לכדי הסכמים מחייבים: קבלת היתר בנייה וחתימה על הסכם ליווי. על קיומו של הסכם ליווי חתום הצהירה הנתבעת עוד ביום 6.11.16 בתוספת להסכמי המכר. היתר בנייה ניתן ביום 26.4.17. על כן, ומבחינה חוזית, הסכמי המכר נכנסו לתוקף, לכל המאוחר, ביום 26.4.17, עם קבלת היתר הבנייה. 5.3שנית, לו סברה הנתבעת – בזמן אמת – כי הסכמי המכר אינם בתוקף, הייתה מודיעה על כך לתובעים, דבר שלא ארע מעולם (עדות התובע 3 בעמ' 8 ש' 11-12, עדות עד הנתבעת בעמ' 17 ש' 8-11 ובעמ' 20 ש' 5-7). 5.4שלישית, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהובאה באופן ברור ביותר בראיות התובעים, כי הצדדים פעלו בהתאם להוראות ההסכמים, הנתבעת ביקשה מהתובעים – מעת לעת – לבחור פריטים שונים עבור דירותיהם (נספחים ז ו-ח לראיות התובעים). משמעות הדבר היא כי הצדדים הכשירו אף בהתנהגותם את כניסתם של הסכמי המכר לתוקף. 5.5עצם העלאת הטענה כי "אין הסכם מחייב בין הצדדים" מלמדת על פערי הכוחות בין הצדדים ועל התנהגותה הכוחנית, בזמן אמת, של הנתבעת כלפי התובעים, עליה העיד לפניי התובע 1 – "אחת הפעמים שדיברנו עם עופר [עד הנתבעת – ר.ב.] על עניין ההצמדות קיבלנו תגובה שפחדנו להעלות את הנושא שוב. התגובה שלו הייתה מאוד חריפה, הוא אמר שאין בינינו חוזה ושהוא לא חייב לנו שום דבר. אני בשכירות, לא יודע מתי אני יכול לשלם על הדירה ועופר בא ואומר אין בינינו חוזה, אני מפחד מהתגובות שלו, הוא יכול לתת לי את הבית בעוד 4 שנים ולדרוש ממני הצמדה"(עמ' 12 ש' 11-15). התובעים הם אנשים פרטיים, בעלי משפחות ועם ילדים צעירים, והגם שהם משכילים ואינטליגנטיים – התובעים אינם משפטנים ואינם מסוגלים לניתוח משפטי של העובדות בזמן אמת; כל שהיה לתובעים בזמן אמת הוא רצונם לעבור לגור בדירה משלהם, אותה רכשו במיטב כספם, והגיון החיים הבריא שעמד לרשותם. התובעים גם לא היו מיוצגים בידי עו"ד בהסכם (עדות התובע 3 בעמ' 8 ש' 33, עמ' 9 ש' 1), למרות ש"לוו" ע"י עו"ד (שם, ש' 2-3). לעומתם הנתבעת היא חברת בנייה אשר הונה העצמי היה כה רב עד שהצליחה להקים בניין מגורים ללא צורך בליווי בנקאי (סע' 33 לתצהיר עד הנתבעת, עמ' 20 ש' 10-12) – עובדה המלמדת על חוזקה ועוצמתה באותה עת, והיא אף הייתה מיוצגת בידי עו"ד מאז נחתמו הבקשות (בשנת 2015; וראו: שאלת ב"כ הנתבעת את התובע 3 בעמ' 7 ש' 23-28). טענת הנתבעת בדבר העדרו של הסכם מחייב (טענה על אודותיה הבעתי פליאה כבר בהחלטתי מיום 7.8.20 נוכח השתלשלות האירועים כפי שפורטו בכתבי הטענות של שני הצדדים) – נדחית. 6.הדין החל 6.1מעבר להסכמות החוזיות שבין הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכמים המחייבים שנחתמו ביום 6.11.16, על מערכת היחסים שבין הצדדים חלות הוראות חוק המכר דירות, שהינן הוראות חוק קוגנטיות, שלא ניתן להתנות עליהן (סע' 7א לחוק זה). 6.2כן חלות על מערכת היחסים בין הצדדים הוראות חוק הבטחת השקעות אשר גם בהן נקבעו הוראות קוגנטיות, שלא ניתן להתנות עליהן. כך, סע' 2 לחוק הבטחת השקעות קובע, כי - "לא יקבל מוכר מקונה, על חשבון מחיר הדירה, סכום העולה על שבעה אחוזים מהמחיר, אלא אם עשה אחת מאלה, והכל על אף האמור בחוזה המכר:(1)מסר לקונה ערבות בנקאית להבטחת החזרתם של כל הכספים ששילם לו הקונה על חשבון המחיר למעט רכיב המע"מ...(2)ביטח את עצמו אצל מבטח שאישר לענין זה הממונה על שוק ההון, להבטחת החזרתם של כל הכספים ששילם לו הקונה על חשבון המחיר, למעט רכיב המע"מ...(3)שיעבד את הדירה, או חלק יחסי מהקרקע שעליה היא נבנית, במשכנתה ראשונה לטובת הקונה או לטובת חברת נאמנות שאישר לכך השר, להבטחת החזרתם של כל הכספים ששילם לו הקונה על חשבון המחיר...(4)רשם לגבי הדירה, או לגבי חלק יחסי של הקרקע שעליה היא נבנית, הערת אזהרה על מכירת הדירה בהתאם להוראות סעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ובלבד שלא נרשמו לגביהם שיעבוד, עיקול או זכות של צד שלישי שיש להם עדיפות על ההערה;(5)העביר על שם הקונה את הבעלות או זכות אחרת בדירה, או בחלק יחסי מהקרקע שעליה היא נבנית, כמוסכם בחוזה המכר, כשהדירה או הקרקע נקיים מכל שיעבוד, עיקול או זכות של צד שלישי". סע' 3 לחוק הבטחת השקעות קובע, כי – "על אף האמור בחוזה המכר, לא יקבל מוכר מקונה תשלומי כספים על חשבון מחיר הדירה, בשיעורים העולים על השיעורים שקבע השר בתקנות, אלא אם כן כספים אלה הובטחו כאמור בסעיף 2(1) או (2)". במילים אחרות, הנתבעת לא הייתה רשאית לקבל מהתובעים - והם מצידם גם לא היו אמורים לשלם לה, סך העולה על 7% מהתמורה ללא מתן בטוחה לפי אחת החלופות המפורטות בסע' 2 האמור. 6.3התקנות נשוא סע' 3 לחוק הבטחת השקעות הן תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות)(סייג לתשלומים על חשבון מחיר דירה), התשל"ה-1975. תקנה 2 לתוספת לתקנות אלה קובעת את שלבי הבנייה והשיעור באחוזים ממחיר הדירה שעל רוכש לשלם לקבלן אשר לא מסר בטוחה בדמות ערבות בנקאית (סע' 2(1) לחוק הבטחת השקעות) או ביטוח (סע' 2(2) לחוק זה). בהחלטתי מיום 30.9.21 ומיום 17.11.21 ביקשתי מהנתבעת נתונים עובדתיים ביחס לשלבים אלה, אך אלה לא הוגשו באופן סדור, אף הנתבעת חזרה והתנגדה לרלוונטיות של הנתונים; על כן, לא ניתן היה לבחון האם היה על התובעים להקדים תשלומים שונים לאור הוראות התקנות הנ"ל, באופן שיכול היה לחייבם (אולי) בהפרשי הצמדה ביחס לחלק מהתקופה, וזאת מחמת טיעוניה של הנתבעת עצמה. 7.מועדי התשלום והחיוב בהפרשי מדד תשומות הבנייה 7.1משמעות הוראות הדין כמובא לעיל היא כי למעט 7% ממחיר התמורה אותם היה על התובעים לשלם בהתאם להוראות הסכמי המכר ללא קבלת כל ערובה מהנתבעת, את יתרת הכספים לא יכלו התובעים לשלם לנתבעת לפני מתן בטוחה לפי החוק להבטחת השקעות. בנוסף, בהתאם להוראות הסכמי המכר על נספחיהם, וכמובא לעיל – נאסר על התובעים לשלם לנתבעת אף את 7% האמורים שלא באמצעות שוברים. 7.2הנתבעת טענה, כי התובעים עיכבו את ביצוע התשלומים עבור הדירה, אך המצב המשפטי הוא כי הם היו מנועים מלשלם לה תשלום כלשהו: 93% מהתמורה לא ניתן היה לשלם מחמת הוראות החוק כמובא לעיל, 7% מהתמורה נאסר עליהם חוזית לשלם שלא באמצעות שוברים, שמעולם לא הונפקו. 7.3בהתאם להוראת סע' 2(4) לחוק הבטחת השקעות – רק לאחר שנרשמה לטובת התובעים הערת אזהרה בשלהי חודש מרץ ובתחילת אפריל 2019, הם היו יכולים לשלם לנתבעת את התשלומים עבור הדירה, ורק ממועד זה ואילך היא הייתה רשאית לקבל את התשלומים מהם. 7.4בנוסף, וגם אם הנתבעת "הייתה יכולה להעמיד בטוחה בינואר 2019" כטענתה, בפועל הועמדה הבטוחה רק בשלהי מרץ 2019, שלושה חודשים מאוחר יותר. זאת ועוד, וגם אם הדירות היו מוכנות למסירה לתובעים קודם לכן באופן המאפשר השלמת התשלום כולו (וראו: עדות עד הנתבעת בהקשר זה בעמ' 18 ש' 23-24 - "ביולי 2018 הבית גמור, מבחינתי שייקחו את הבית וייתנו את הכסף. אין פה הבנה, יש פה מוצר גמור, תיקחו את הבית, ארשום לכם הערת אזהרה") – לא נמצאה בחומר הראיות כל הודעה על כך מצידה של הנתבעת, המודיעה שהדירות מוכנות למסירה או הדורשת ביצוע התשלום כתנאי למסירת החזקה ביולי 2018. 7.5התובעים 1-2 שילמו לנתבעת סך של 102,156 ש"ח ביום 12.9.18 (נספח יג לראיות התובעים), סך של 850,000 ש"ח ביום 2.4.19, סך של 450,000 ש"ח ביום 11.4.19, סך של 300,000 ש"ח ביום 3.6.19, וסך נוסף של 170,743 ש"ח ביום 13.6.19 (סע' 32 לתצהיר התובע 1, נספח כב לראיות התובעים). סך הכל שולם בידי התובעים 1-2 לנתבעת סך של 1,872,899 ש"ח. התובעים 3-4 שילמו לנתבעת סך של 102,156 ש"ח ביום 12.9.18 (נספח יג לראיות התובעים), סך של 990,000 ש"ח ביום 2.4.19, סך של 290,000 ש"ח ביום 11.4.19, סך נוסף של 90,952 ש"ח ביום 18.6.19 וסך נוסף של 400,000 ש"ח ביום 4.10.19 (סע' 33 לתצהיר התובע 3 ונספח כג לראיות התובעים). סך הכל שולם בידי התובעים 3-4 לנתבעת סך של 1,873,108 ש"ח.7.6מהראיות שהובאו (ההתכתבויות בין הצדדים – נספחים ו ו-ט לראיות התובעים, וכן מעדויות התובעים עצמם) עלה, כי התובעים ביקשו לבצע את התשלומים בהקדם האפשרי ושאלו את הנתבעת, פעם אחר פעם, מתי יוכלו לבצע את העברות הכספים. בהסכמי המכר אף נרשם, כי התובעים רשאים להקדים תשלומים (סע' 8.2.4 לנספח א להסכמי המכר), עובדה שיש בה כדי ללמד על כוונתם של התובעים ביחס לתשלומים, במועד חתימת ההסכמים. הוכח לפניי, שכוונת התובעים הייתה לשלם את המגיע מהם לנתבעת, לעמוד בהתחייבויותיהם החוזיות, ולחסוך את עלויות מדד תשומות הבנייה – "חתמנו על ההסכם כמו שהוא כי ציפינו שנוכל לשלם מיד את התמורה, כמו שרשום בהסכם שניתנת לנו אפשרות להקדים תשלומים ולהימנע מהפרשי הצמדה"(עמ' 6 ש' 28-29), "אם הייתי מקבל פנקס שוברים במועד שהייתי אמור לשלם הייתי יכול לשלם ולהימנע מהפרשי הצמדה"(עמ' 7 ש' 11-12), "שאלנו כל הזמן מה עם פנקסי השוברים"(עמ' 8 ש' 24), "אם הייתם אומרים לי שאפשר לשלם לחשבון נאמנות הייתי משלם, לא נתתם פרטים של החשבון"(עמ' 10 ש' 24-25), "אם היה חשבון נאמנות הכסף היה עובר תוך כמה ימים. שילמנו מיליון ₪ בהמשך תוך 10 ימים"(שם, ש' 27-28), "אתה היית בחדר שחתמנו על החוזה ואני אמרתי לך שהדיו עוד לא התייבש על החוזה, תנו לנו את הפרטי חשבון ונעביר לכם את הכסף, היינו מעבירים יותר מ – 7%, הייתי משלם את הכול כדי להיפטר מהפרשי הצמדה האלה"(עמ' 12 ש' 24-26; ההדגשה שלי – ר.ב.), "אני לא מתחרט על דבר כזה שלא הייתה לי יכולת לצפות, איזה אדם יכול לצפות שלא ייתנו לו לשלם על בית שהוא קנה במשך חמש שנים ועוד לדרוש הפרשי הצמדה על התשלום, כל זאת בזמן שעופר אומר שהוא היה יכול למנוע את זה"(שם, ש' 28-30; ההדגשה שלי – ר.ב.). 7.7יודגש, כי ההבדל בין חיוב בהפרשי הצמדה לפי מדד המחירים לצרכן לבין חיוב לפי מדד תשומות הבנייה אינו הבדל של מה בכך: עבור התקופה שמיום 3.5.15 ועד ליום 1.4.19 (מועד העמדת הבטוחה לתובעים - ממנו ואילך יכלו התובעים לשלם את תמורת הדירות, וממנו ואילך זכאית הנתבעת לתשלום בגין הפרשי הצמדה לפי מדד תשומות הבנייה עד לתשלום בפועל) חויבו התובעים ע"י הנתבעת בתשלום הסך של 121,818 ש"ח (כפול שתיים הואיל וגם התובעים 1-2 חויבו בתשלום זה וגם התובעים 3-4 חויבו בו) בהתאם למדד תשומות הבנייה. חישוב סכום התמורה החוזית לתקופה הנ"ל לפי מדד המחירים לצרכן מביא לתוספת תשלום בסך של 22,763 ש"ח בלבד (כפול שתיים, בהתאם לרציונל שלעיל), כלומר: פי חמש פחות. 7.8בעדותו לפניי, לא יכול היה עד הנתבעת לתת תשובה הגיונית לשאלתי, מדוע על התובעים לשלם הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה עבור תקופה שבעטיה של הנתבעת היו מנועים מלשלם – "ש. איזו בטוחה הועמדה לטובת התובעים ב – 2016.ת. ב – 2016 לא הועמדה בטוחה לטובת הרוכשים כאשר ידוע להם בחוזה שאין בטוחה כי יש בעיה עם הבטוחה. הבטוחה הייתה בסוף 2018, ב – 1.1.19 יכולתי להעמיד בטוחה. ש. לבימ"ש: אם לא יכולת להעמיד בטוחה, לסכום העולה על 7% מהתמורה עד 1.1.19 למה הם צריכים לשלם הפרשי הצמדה על תקופה שבה על פי חוק הם לא יכולים לשלם לך. ת. גם במסגרת ההסכם בינינו העניין הזה יש חידוד מה קורה במידה ואין לי בטוחה ואני לא יכול להעמיד פנקס שוברים וכתוב בסעיף 7 מה קורה במצב כזה. מהרגע שאני אתן להם שוברים 21 יום אחרי כן הם צריכים לשלם. לא רשום מה קורה מבחינת הצמדה. ש. לבימ"ש: מכיוון שלא כתוב בחוזה מבחינת הצמדה למה צריך לחייב אותם הצמדה על תקופה שהם לא יכולים לשלם. ת. תשומות הבנייה ממשיכות לעלות, מישהו צריך לשלם על זה. אם היו לוקחים משכנתא היו משלמים ריבית יותר גבוה. אני שומע מביהמ"ש שזה לא העניין"(עמ' 16 ש' 27-31, עמ' 17 ש' 1-7; ההדגשות שלי – ר.ב.). הנה כי כן, עמדתה הרשמית של הנתבעת, כפי שהובעה באמצעות העד מטעמה היא כי "מישהו צריך לשלם על זה". מי שנושא באחריות לביצוע פעולה או להימנעות מביצועה - הוא שצריך "לשלם" בגין כך, תרתי משמע. צד לחוזה אינו יכול לדרוש שמשנהו יישא בעלויות הנובעות מהתנהלותו שלו. דרישה מעין זו מהווה קיום חוזה שלא בתום לב, והיא אינה התנהגות הוגנת. "הפסיקה הכירה בכך שיתכנו מקרים אשר בהם יש לשערך את התמורה באופן שישקף את שוויו העדכני של הנכס, ולא רק את ירידת ערך הכסף... שערוך מסוג זה זכה לביקורת מסוימת בספרות המשפטית בנימוק שמטרתו של חוזה מכר היא להעביר מן המוכר אל הקונה את הסיכויים והסיכונים ביחס לערכו הריאלי של הנכס ועל כן, אין מקום לשערוך שאינו נובע משינוי בערך הכסף... גישה זו טעמה עימה, אך היא עשויה לעורר קושי במקרים שבהם תקופת ההפרה, כבענייננו, היא תקופה ארוכה ונמשכת ובמהלכה חלו שינויים מהותיים אשר שינו באופן דרמטי את הערך הריאלי של החיובים שנקבעו בחוזה. במקרים כאלה, ניתן יהיה אולי מתוקף סעיף 3(4) לחוק התרופות [חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 – ר.ב.] להגיע אל המסקנה כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, אך על פי הגישה הנוהגת עימנו שמורה שלילת סעד האכיפה מטעמי צדק למקרים חריגים ויוצאי דופן" (ע"א 7259/15 רפאל לביא נ' אורקי בניה ושירותים והשקעות בע"מ, פורסם במאגרים ביום 17.1.11; ההדגשה שלי – ר.ב.). אני סבורה כי נסיבות העניין שלפניי הן חריגות ויוצאות דופן, באופן המצדיק הצמדת סכום התמורה למדד המחירים לצרכן - שיש בה משום שמירה על ערך הכסף בלבד (וראו: ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פד"י לח(4) 449, 464, וכן סע' 45 בע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פורסם במאגרים ביום 22.8.18), ולא למדד תשומות הבנייה עבור התקופה שמיום 3.5.15 ועד ליום 1.4.19 (מועד העמדת הבטוחה). 7.9סכום התמורה החוזית (1,745,085 ש"ח) כשהוא נושא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום 3.5.15 ועד ליום 2.4.19 הוא הסך של 1,767,848 ש"ח, וסכום הפרשי ההצמדה הוא 22,763 ש"ח. 7.10על הנתבעת להשיב הן לתובעים 1-2 והן לתובעים 3-4 את סכום הפרש שבין הסכום בו חויבו התובעים לפי מדד תשומות הבנייה (121,818 ש"ח) לבין סכום החיוב הנ"ל עפ"י מדד המחירים לצרכן (22,763 ש"ח) – קרי: את הסך של 99,000 ש"ח נכון לשנת 2019, שהוא 103,000 ש"ח נכון להיום (ובמעוגל; התשלום כפול - הן תשלום 103,000 ש"ח לתובעים 1-2 והן תשלום 103,000 ש"ח לתובעים 3-4). 8.איחור במסירה 8.1בהסכמי המכר נקבע כי מועד המסירה יהא ביום 6.5.18. בפועל, בוצעה המסירה ביום 18.6.19 ו-19.6.19. 8.2אינני מקבלת את טענות הנתבעת, כי המסירה בוצעה רק לאחר ששולמה התמורה, וזאת משני טעמים: ראשית, וכפי קביעתי לעיל, התמורה שולמה בידי התובעים רק כאשר הוסרה המניעה החוקית לכך, והמניעה החוקית הייתה תלויה בנתבעת ובה בלבד. שוכנעתי, כי מבחינתם של התובעים לא הייתה כל מניעה לבצע את התשלומים בהתאם להוראות הסכמי המכר כלשונם. שנית, אין חולק כי התובעים 3-4 שילמו את מלוא יתרת התמורה רק באוקטובר 2019; לו היה יסוד לטענות הנתבעת, היו תובעים אלה אמורים לקבל את הדירה רק בחלוף ארבעה חודשים נוספים מהמועד בו קיבלו אותה בפועל, אלא שלא כך ארע. העובדה שהנתבעת מסרה את הדירה לתובעים 3-4 באותו מועד בו נמסרה דירת התובעים 1-2 מלמדת, כי לא מועד התשלום היה הסיבה למועד המסירה, אלא טעם לא ידוע אחר, שלא הוסבר ע"י הנתבעת. 8.3התובעים צירפו לכתב התביעה וכן לראיותיהם חוות דעת שמאי מקרקעין מטעמם, אשר העריך את שווי דמי השכירות לכל אחת מדירותיהם בסך של 4,500 ש"ח בשנת 2018 ו-4,600 ש"ח בשנת 2019. חרף הזדמנות שניתנה לה (בהחלטתי מיום 7.8.20) ויתרה הנתבעת על הגשת חוות דעת נגדית וגם הבהירה בהודעתה מיום 12.11.20 שהיא אינה חולקת על האומדן של שכר הדירה המקובל, אותו כינתה 'תיאורטי'. בנוסף, הנתבעת ויתרה על חקירתו של מומחה התובעים (עמ' 4 ש' 9-10), ומכאן כי קביעות מומחה התובעים בחוות דעתו מקובלות עליה. 8.4סע' 5א(א) לחוק המכר דירות, קובע – "לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה - המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:(1)סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב–1.5 - בעבור התקופה שתחילתה במועד החוזי וסיומה בתום שמונה חודשים מאותו מועד;(2)סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב–1.25 - בעבור תקופה שתחילתה תשעה חודשים לאחר המועד החוזי ואילך". 8.5משאיחרה הנתבעת במסירת הדירה לכל אחד מהתובעים בארבעה עשר חודשים מהמועד החוזי (הדירות היו אמורות להימסר במאי 2018 אך נמסרו ביוני 2019 כמפורט לעיל), עליה לשלם לתובעים פיצוי בגין כך, עפ"י התחשיב כדלקמן: שנת 2018: 8 חודשים * 1.5 בהתאם להוראת סע' 5א(א)(1) לחוק * 4500 ש"ח = 54,000 ש"ח, שהם 58,000 ש"ח נכון להיום (במעוגל). שנת 2019: 6 חודשים * 1.25 בהתאם להוראת סע' 5א(א)(2) לחוק * 4,600 ש"ח = 34,500 ש"ח, שהם 37,000 ש"ח נכון להיום (במעוגל). ובסך הכל – 95,000 ש"ח לתובעים 1-2 וסכום זהה לתובעים 3-4. 9.עגמת נפש 9.1התובעים טוענים כי בגין התנהלותה של הנתבעת נגרמה להם עגמת נפש מרובה. 9.2בנסיבות העניין, אני סבורה כי הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים מתקזז אל מול הרווח שהרוויחו התובעים מכך שנדרשו ליטול הלוואות לתשלום עבור דירותיהם בחלוף מספר שנים מהמועד בו היו נדרשים לעשות כן, לו הייתה הנתבעת מעמידה את הבטוחות הנדרשות עפ"י דין במועדים החוזיים שנקבעו בהסכמי המכר, רווח בדמות חיסכון בריבית בנקאית. 9.3אני ערה לכך שהתובעים לא סברו שהרוויחו דבר מהעיכוב (וראו: עדות התובע 3 בעמ' 7 ש' 16-22, ועדות התובע 1 בעמ' 12 ש' 19-20), ואם אתייחס לרגשותיהם הסובייקטיביים אין לי אלא להבין לליבם. עם זאת, לסברתי לא ניתן להתעלם מההיבטים הכלכליים שיש בעסקה הגדולה ביותר שעושה אדם ממוצע בימי חייו (קרי: רכישת דירה למגורים), ויש להתפלא בהקשר זה במיוחד על תשובתו של התובע 3 ("אני לא רואה בזה חיסכון אלא דחייה") שהינו רו"ח בהשכלתו ואמור להבין משמעויות כלכליות של עיכוב בתשלום, כי דחיית תשלום משמעה חיסכון; התובעים נטלו הלוואות לתשלום תמורת הדירות, הלוואות אלה נושאות ריביות בנקאיות, והעובדה כי לא נדרשו ליטול את ההלוואות לפני שנת 2018 אלא רק החל במחצית השנייה של 2019 הינה בעל משמעות כלכלית, שכן נחסכו מהם עלויות הריבית הכרוכות בהלוואות אלה. בנסיבות העניין, אני סבורה כי התובעים כבר קיבלו פיצוי בגין עגמת נפש בדמות חיסכון בריבית כמפורט לעיל ואין מקום לחיוב הנתבעת בפיצוי נוסף בגין רכיב זה. 10.התוצאה 10.1אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1-2 את הסך של 198,000 ש"ח וכן אני מחייבת אותה לשלם לתובעים 3-4 את הסך של 198,000 ש"ח.10.2בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולאמור בסע' 4 לעיל לפסק הדין, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעים (אגרות וביטול זמנם של התובעים) בסך של 15,000 ש"ח ובשכ"ט בא-כוחם בסך של 39,000 ש"ח. 10.3כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו עד ליום 5.7.22, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 10.4לבקשת התובעים בסע' 57-58 לכתב התביעה, אני מתירה להם לפצל סעדיהם באופן שככל שישנם בדירות ליקויים שונים או אי התאמות, יהיו התובעים רשאים לתבעם בהליך נפרד. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום. ניתן היום, כ"ח ניסן תשפ"ב, 29 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.