ת"א 13072-04-10 ברורמן ואח' נ' שמעוני

התביעה דנן היא תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע מנכס, שהוא מרתף, הנמצא בבניין ברחוב מאה שערים בירושלים (להלן: "הנכס" או "המרתף").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן אלה:

ר' ישעיה והגב' דינה טשרווינסקי (להלן: "המנוחים") יצרו הקדש על בניין שהיה בבעלותם, ברחוב מאה שערים בירושלים. על פי שטר הקדש (נספח א' לתצהיר התובעים) גבולות ההקדש נרשמו בשטר ההקדש במילים הבאות: "צפון: רחמים מזרחי, מזרח: דרך, דרום: דרך, מערב: ישראל יעקב".

במסגרת שטר ההקדש הם גם מינו נאמנים להקדש, ביניהם בנם ישראל טשרווינסקי שלימים עיברת את שם משפחתו לצורבא.

בפסקא ה' לשטר ההקדש הוציאו המורישים את המרתף הכפול שבנכס מתחולת ההקדש והורישו אותו לשני ילדיהם - החלק החיצוני לבן ישראל והחלק הפנימי לבת רחל, ואחריהם לצאצאיהם "עד סוף כל הדורות".

בשנת 1958 השכיר ישראל צורבא את הנכס נשוא ההליך דנן לאביו של הנתבע מר יהודה שמעוני (נספח ד' לתצהיר התביעה) למשך שנה אחת, שבסופה הפך האב מר שמעוני להיות דייר מוגן. על פי הסכם השכירות הנכס נועד להיות מחסן.

מר שמעוני נפטר בשנת 1980.

הנתבע נשאר בנכס וניהל בו בית דפוס עד לשנת 2000 (סעיף 29 לסיכומי הנתבע). בהמשך השכיר הנתבע את הנכס לעסקים שונים ומאז שנת 2002 התנהלה פיצרייה במקום.

מומחה מטעם בית המשפט אשר ביקר בנכס בחודש ספטמבר ציין כי הנכס ריק ולא בשימוש. אולם לטענת התובעים לאחר מכן חזר הנתבע והשכיר את הנכס לפיצרייה.

התובעים עוד טוענים כי הנתבע לא משלם דמי שכירות במשך תקופה ארוכה מאד.

התובעים רשומים בנסח המקרקעין (נספח ג' לתצהיר התביעה) כבעלים של הנכס ומצוינת הערה בדבר קיומו של הקדש. המקרקעין אינם מוסדרים והאמור בנסח הוא ראיה לכאורה לתוכנו.

התובעים טוענים כי הם נאמני ההקדש ובתור שכאלה הם דורשים את פינוי הנתבע מן הנכס – הן בשל השימוש בו בניגוד להסכם השכירות המקורי הקובע כי השימוש בנכס יהיה כמחסן, הן בשל השכרת המשנה אליה נלווית גם טענת הנטישה והתעשרות הנתבע שלא כדין, והן בשל אי תשלום דמי שכירות.

ממצאי המומחה מטעם בית המשפט כי הנכס עומד שומם וריק בספטמבר 2011, יש בהם כדי לבסס את טענת התובעים על נטישת הנכס על ידי הנתבע. העובדה שלאחר מכן, במקביל להליך דנן חזר הנתבע והשכיר, ככל הנראה, את הנכס, מחזקת את המסקנה בדבר השכרת משנה אסורה.

הנתבע אינו מכחיש את טענות התובעים בדבר השכרת משנה, נטישה ואף בדבר אי תשלום דמי השכירות. טענות הנתבע הן עקרוניות יותר המתיימרות לשלול מן היסוד את זכותם של התובעים להגיש תביעה זו. אדון בטענות כסדרן.