ת"א 12926-12-14 אלטויל נ' מוקלשי

ביום 2.12.16 החלטתי כי התביעה שהוגשה בתיק זה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, וזאת נוכח העובדה כי עסקינן למעשה בענייני פירוק שותפות, עליהם חל סעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, הקובע כי: "בית המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה". לאור קביעה זו הוריתי על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבמחוז שיפוטו מצוי מקום עיסקה של השותפות.

הצדדים לא ערערו על ההחלטה האמורה.

כעת, הגיעה לידי החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד), שניתנה בלא שמי מהצדדים בפניו ביקש זאת או טען זאת, ובלא שהתבקשה תגובת הצדדים, ולפיה הינו משיב לבית משפט זה את התיק מאחר "וההחלטה בטלה", מן הטעם שהיה על בית משפט זה למחוק או לדחות את התביעה או להעבירה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך לא יכול היה להעבירה למחוז אחר, ובודאי כאשר לא העלה סוגיה זו בפני הצדדים.

אודה ואתוודה כי החלטה זו אינה מובנת לי וזאת ממספר טעמים. ראשית, בית המשפט המחוזי בירושלים אינו משמש כערכאת ערעור על בית משפט זה בהחלטת העברה. סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד". על פי ההלכה הפסוקה, בין אם ההעברה היתה בשל העדר סמכות מקומית ובין אם היתה בשל העדר סמכות עניינית, כפוף בית המשפט הנעבר להחלטה, וזאת בין אם בית המשפט הנעבר הוא בית המשפט הנמוך ובין אם הינו בית המשפט הגבוה. כל זאת כל עוד לא הוגש ערעור לבית המשפט המוסמך לדון בערעור על החלטת ההעברה – בענייננו בית המשפט המחוזי בחיפה (ראה: ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260; רע"א 3319/00 יאיר שור נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובנין, פ"ד נה (2) 817). מטרת סעיף זה הינה למנוע מצב של מירוץ סמכויות שלילי בין בתי המשפט באשר להחלטות העברה. הנה כי כן, גם אם סבר בית המשפט המחוזי בירושלים כי החלטתי ניתנה בטעות (ואינני משוכנע כי נפלה טעות כזו בהינתן העובדה כי עסקינן בסמכות ייחודית, כאשר שאלת הסמכות עלתה ממילא), לא היה מקום להשבת התיק לבית משפט זה, ובית המשפט בירושלים קנה סמכות לדון בו.

שנית ולא פחות חשוב מכך, לא מובנת לי הקביעה כי ההחלטה "בטלה". החלטה, גם אם ניתנה בחוסר סמכות אינה בטלה כל עוד לא בוטלה בערעור על ידי בית משפט מוסמך (ראה: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד [ניתן ביום 14.7.2011, בסעיף 4 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור]). יתר על כן, "העדר סמכות" הינו עניין הנקבע על פי סמכותו הפונקציונאלית של בית המשפט לדון באותו עניין ולא בהתייחס לטעות שנפלה בהפעלת סמכותו.

בהמ' 282/74 לוי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד כח (2) 477 (1974), (להלן-"פרשת לוי") משמיענו מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי:

"אין פסק דינו של בית המשפט בטל מדעיקרא. אלא אם היה בית המשפט חסר סמכות לתתו. פגמים אחרים שבהליך, אשר אינם עולים לכדי חריגה מן הסמכות, יכולים לשמש נימוק ערעור, אם פסק הדין ניתן לערעור, אך עם חלוף תקופת הערעור, הפגם מתרפא. ... המבחן לבדיקת הסמכות העניינית של בית המשפט הוא המבחן הפונקציונלי שנקבע על ידי הנשיא (אגרנט) בבג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952 ואח', פ"ד יב 1668, לאמור, "השאלה (היא), אם התפקיד שמילא בית המשפט... הוא התפקיד שהוטל עליו על-פי החוק", מקום שניתנה בידי בית המשפט סמכות שיפוט, ניתנה לו גם הרשות לשגות. משגהו יכול שישמש נימוק לערעור, אך אינו מוציא את העניין מגדר סמכותו של השופט".

ראה גם: ד"נ 12/75 מ' דנקנר ובניו בע"מ נ' ישראל טלמון, עורך דין ואח', פ"ד כט (2) 570 (1975); בג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952 ואח', פ"ד יב 1668 (1958).

ואידך זיל גמור, החלטתי להעביר התיק לבית המשפט המחוזי בירושלים, יכול והינה מוטעית, כסברתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ויכול שלא, אך בהינתן העובדה כי החלטה על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט היתה בסמכותי הפונקציונאלית, גם אם טעיתי בפרשנותי את הסעיף, לא ניתן לומר עליה שהינה בטלה.

מה התוצאה האופרטיבית? משהחלטתי כי בית משפט זה אינו מוסמך עניינית לדון בתיק (שאלה בה לא דן כלל בית המשפט המחוזי בירושלים), איני יכול להמשיך ולדון בתיק זה. הואיל ואין בדעתי לנהל מירוץ החלטות עם בית המשפט בירושלים, התוצאה הינה שאני מורה על דחיית התביעה בהעדר סמכות עניינית, כאמור בתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין בכך כמובן כדי למנוע מהתובע להגיש את התובענה מחדש לבית המשפט המחוזי המוסמך לדון בה על פי סמכותו המקומית, כאמור בסעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש].

אין צו להוצאות.