ת"א 12926-12-14 אלטויל נ' מוקלשי

בפני שאלת הסמכות העניינית בתיק זה.

עסקינן בתביעה שבתחילה הוגשה כתביעה שטרית בגין מספר המחאות שנטען כי נחתמו ע"י הנתבע.

לאחר שניתנה רשות להתגונן, תוקנה התביעה בתיק זה לתביעה כספית.

מכתב התביעה המתוקן עולה כי בין התובע – תושב בית לחם, ובין הנתבע שהיה במועדים הרלבנטיים תושב בית לחם, וכיום הינו תושב ישראל נחתם בתחילת שנת 2010 הסכם שותפות בבית לחם המתייחס להקמת חנות למזכרות בבית לחם. לטענת התובע נמשכו ע"י הנתבע מחשבון השותפות שאף הוא בבית לחם, שיקים רבים שלא כדין, ובהם גם השיקים נשוא התובענה הנוכחית, לטובת צדדים שלישיים. לטענת התובע את השיקים בתביעה הנוכחית הצליח לקבל לחזקתו לאחר ששילם תמורתם לצד שלישי (אל אטרש). לטענת התובע בסעיפים 15-19 לכתב התביעה המתוקן, משגילה, לטענתו, כי הנתבע רימה אותו דרש את פירוק השותפות, ואף פנה לרוה"ח שבדק את זכויות הצדדים והגיע למסקנה כי לצורך פירוק השותפות עומד חובו של הנתבע לתובע על סך 193,387 דולר ארה"ב. לטענת התובע, משנוכח הנתבע כי מעשיו התגלו, ברח לישראל.

הנתבע בכתב הגנתו אינו כופר בקיום השותפות, אך טוען כי התובע רימה אותו, כי ההמחאות כלל לא מולאו בכתב ידו, והושלמו שלא כדין, וכי התובע מכר את העסק המשותף לצדדים שלישיים, מבלי לשלם לו פרוטה, והוא נאלץ לעזוב את בית לחם ולעבור לארץ. לטענתו, בכוונתו לתבוע את התובע לקבלת המגיע לו.

יצויין כי לא הוצג בפני בית המשפט רישום של השותפות בישראל, ולטענת התובע בדיון בפני, השותפות ככל הנראה נרשמה בבית לחם.

בדיון מקדמי שקיימתי בתובענה ביום 27.9.16 העלתי בפני הצדדים את השאלה האם התביעה הינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, או שמא בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, בהיותה למעשה תביעה לפירוק שותפות, ונתתי הזדמנות לצדדים לטעון בפני בכתב בשאלה זו. הצדדים לא הגישו כל טיעון בכתב בשאלה זו.

סעיף 46 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה") קובע:

"בית המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה".

עוד קובע סעיף 47 לפקודה:

"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות, או שנסתיימה השותפות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת שותף או בא כוחו – אם אין הסכם על היפוכו של דבר – לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית המשפט, אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד".

בע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא (3) 621, נקבע כי גם כאשר לא מוגשת בקשת פירוק, אך עסקינן בתביעה למתן חשבונות שלא אגב פירוק, הסמכות הינה לבית המשפט המחוזי.

בענייננו, אין חולק בין הצדדים, כי קיים הסכם שותפות בין הצדדים. עוד אין חולק בין הצדדים כי שותפות זו עניינה קיומו של עסק ספציפי של חנות למזכרות בבית לחם, וכי למעשה שותפות זו התפרקה עם עזיבתו של הנתבע לארץ, כאשר הצדדים אינם חולקים על עזיבה זו, וכי טענותיהם של הצדדים נוגעות להתחשבנות בינהם במועד העזיבה, כאשר אף אחד מן הצדדים אינו מגלה עניין בהמשך קיומה של השותפות, והתובע אף ערך התחשבנות כוללת באשר לחובות הצדדים לצורך פירוק השותפות. אכן עסקינן במקרה בו התפרקה השותפות כאמור בסעיף 41(א)(2) לפקודה הקובע כי שותפות מתפרקת בין היתר: "אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת". אמנם הסעד הכספי המבוקש בתביעה הינו נמוך יותר ומתייחס לסכומי ההמחאות, אך ברור הוא כי לא ניתן להכריע בשאלה זו, מבלי להכריע בסכום ההתחשבנות הכולל שבין הצדדים.

סעיף 46 לפקודה, הינו סעיף המקנה סמכות ייחודית לבית המשפט, על פי סוג העניין הנדון, ולא על פי מבחן הסעד. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של בית משפט השלום בנצרת בעניין ת.א. (שלום נצרת) 32302-11-12 סלימאן נ' חאג' [ניתן ביום 27.11.2013] בשאלה דומה וראה גם: ע"א (ת"א) 2695/00 אטיאס נ' סאסי [ניתן ביום 4.12.2002]; ת.א. (ת"א) 1135-11-12 קורן נ' גוב [ניתן ביום 20.12.2012]. על כן מבקש אני להסתייג בעניין זה מעמדתו של בית המשפט מחוזי מרכז בעניין ת.א. (מרכז) 39591-12-14 פשינסקי נ' מויאל [ניתן ביום 4.8.2016] שקבע כי גם בענייני שותפות המבחן הינו מבחן הסעד וכי כאשר מוגשת תביעה כספית יתכן ובית משפט השלום יקנה סמכות גם במקרה של פירוק שותפות, כאשר לא התבקש במפורש צו פירוק או צו מתן חשבונות. אמנם נכון הוא כי כאשר קיימת כפירה ביחסי השותפות, או כאשר צד מעוניין בקיומה וקיימת מחלוקת כספית בין השותפים, יכול ובית משפט השלום יקנה סמכות על פי מבחן הסעד. לא כך הוא כאשר אין חולק שהיתה שותפות וכי היא הסתיימה בפועל (השווה: ע"א 344/64 שבצניק נ' ברגר, פ"ד יט (1) 288; ע"א 190/55 רוזנהיים נ' רוזנהיים, פ"ד י' 903). אמנם נכון הוא שבדרך כלל המבחן במשפט האזרחי לסמכות עניינית הינו מבחן הסעד, אך לא כך כאשר המחוקק קבע בעניינים ספציפיים סמכות ייחודית על פי העניין, ולא על פי הסעד, לבית משפט אחר (השווה למשל: רע"א 4298/98 כץ נ' פישמן [ניתן ביום 26.11.1998]; בג"צ 6355/16 חב' כלל גלגלי פרסום בע"מ נ' עירית מודיעין עילית [ניתן ביום 1.9.2016]; רע"א 3062/16 קלמן ואח' נ' מועצה אזורית דרום השרון [ניתן ביום 21.4.2016]).