ת"א 12610-08-13 סעיד ואח' נ' רשות הפיתוח, ת"א 9492-10-13 עבדאלג'ני נ' רשות הפיתוח ע"י רשות מקרקעי ישראל, ת"א 9491-10-13 נזאל ואח' נ' רשות הפיתוח ע"י רשות מקרקעי ישראל, ת"א 12768-08-13 סרחאן ואח' נ' רשות הפיתוח

בקשה להתיר הגשת שתי חוות דעת משלימות מטעם התובעים ולחילופין, בקשה למינוי מומחים מטעם בית המשפט.

עסקינן בארבע תביעות שאוחדו בהן עותרים התובעים לקבלת פיצוי בגין קרקעות שהופקעו בשנת 1962 באזור הכפר נחף לצורך הקמת כרמיאל (להלן: "הקרקעות"), לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943. המחלוקת אינה לגבי עצם קיומה של הזכות לקבלת פיצוי אלא אך בדבר גובה הפיצוי – ובהקשר זה קיימת מחלוקת בין השמאים והמומחים מטעם שני הצדדים.

בקשת התובעים הינה להתיר להם להגיש חוות דעת משלימות מטעם המומחה פרופ' חמאיסי, ומטעם השמאי מר מח'ול, וזאת לאחר שתמה שמיעת הראיות בתיק ובטרם יוגשו סיכומי הצדדים. לטענת התובעים ישנה חשיבות בהגשת חוות דעת משלימה בשאלות כגון מהו המועד בו הוחלט על הקמת העיר כרמיאל, מה כללה התוכנית הראשונית להקמת כרמיאל, האם הקרקעות נכללו באותה תוכנית ראשונית להקמת כרמיאל, וכיצד משליך המידע בנדון על שאלת הפיצוי המגיע לתובעים. לשיטתם, התברר להם רק לאחר דיון ההוכחות האחרון שהתקיים בתיקים שבפניי, כי מועד ההחלטה על הקמת כרמיאל קדם למועד שהיה ידוע להם עד כה, כי התוכנית הראשונית להקמת כרמיאל הוכנה במועד מוקדם מאשר המשוער, כי הקרקעות היו חלק מהתוכנית הראשונית – וכי מידע זה הוסתר על ידי הנתבעת. עוד נטען כי למידע כאמור יש השלכות לעניין שומת הפיצוי המגיע לתובעים, שכן יש לשום את שווי הפיצוי בגין ההפקעה בזיקה לתוכנית להקמת כרמיאל, תוך שלוקחים בחשבון ששווי הקרקע נגזר מהיותה כלולה בתוכנית הראשונית להקמת כרמיאל (ולא כנגזר מפרמטרים שונים אשר עליהם התבססו השומות עד כה).

בקשה חלופית הינה להורות על מינוי של מומחה ושמאי מטעם בית המשפט, אשר יתייחסו לשאלות הנ"ל לגבי התוכנית הראשונית להקמת כרמיאל ויחוו דעתם לגבי השפעת התשובות על השומה.

עמדת הנתבעת הינה כי יש לדחות את הבקשה, מחמת כמה טעמים מצטברים.

לאחר עיון בבקשה, בתשובת הנתבעת ובתגובת התובעים – שוכנעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה.

בראשית הדברים יש לציין, כי בתום דיון ההוכחות האחרון מיום 25.10.2015 הועלתה מטעם בא כוחם של התובעים בקשה בעל-פה הזהה למבוקש בבקשה הנוכחית, והתבקשה אורכה להגשת בקשה מפורטת בכתב. בקשה זו נדחתה, כאשר קבעתי כבר אז כי בשלב בו מצויים ההליכים בתיקים הנדונים, אין מקום להתיר הגשתן של ראיות נוספות והוריתי על הגשת סיכומים. חרף האמור, מצאו לנכון התובעים להגיש את הבקשה דנן ואף לצרף אליה את חוות הדעת שמבוקש להגיש (בד בבד עם הגשת בקשה לאורכה להגשת הסיכומים מטעמם). יתכן ויש טעם לפגם בהתנהלות זו, אך לא ארחיב שכן אין זה העיקר.

לגופה של בקשה – עמדתי היא כי אין מקום להתחיל לנהל מחדש את ארבעת התיקים, וזו למעשה תכליתה של הבקשה, ועל כן דינה להידחות.

ואבהיר.

בבסיס דרישת הפיצויים מטעם התובעים, עת הוגשו התביעות עוד בשנת 2013, היתה חוות הדעת של השמאי מח'ול, אשר קבע את הסכום הראוי לפיצוי על סמך מיטב שיקול דעתו המקצועי בהתייחס לפרמטרים מסויימים. חוות דעת נגדית הוגשה מטעם ההגנה, ולאחר שהתיק הועבר לטיפולי, נשמעו חקירות של שני השמאים ושל עדים נוספים. בתום החקירות – נקבע מועד לסיכומים, אלא שבמקום להגיש סיכומים – ביקשו התובעים להגיש את חוות הדעת של פרופ' חמאיסי (להלן: "הבקשה הקודמת"). טענתם היתה שיש חשיבות, לצורך קביעת השומה, למרחק של הקרקעות המופקעות מטבורה של נחף, כי יש חשיבות לאופן ולקצב התפתחותה של נחף - וכי פרופ' חמאיסי הינו מומחה בכל הנוגע להתפתחותם של היישובים הערביים – וחוות דעתו לגבי האמור חיונית לצורך הוכחת הסוגיות שבמומחיות המתוארות מעלה – אשר משליכות על השווי של הקרקע. עוד נטען אז, כי בתיק אחר שמנהלים תובעים אחרים לגבי הפקעות דומות בנחף, בפני כבוד השופט רניאל מבית משפט זה, הועלתה טענה לגבי נתון שמתייחס למרחקים של הקרקעות שהופקעו מגרעין הכפר ולגבי ההתפתחות של הכפר – בעבר ולעתיד, ונקבע על ידי כבוד השופט רניאל כי לא ניתן להעלות טענות שכאלו בהעדר חוות דעת מקצועית התומכת בטענה. לכן, על רקע אותה הערה, מתבקש התיקון בתיק שבפניי, שכן "עדיין לא מאוחר מדי" וניתן לבסס את הטיעון באמצעות פרופ' חמאיסי – לצורך הוכחת הנתונים החיוניים אשר בבסיס הפרמטרים הנדרשים לצורך השומה. הנתבעת התנגדה לבקשה הקודמת ולהגשת חוות הדעת המשלימה, ולמרות זאת – מצאתי בשעתו להתיר את הגשת חוות הדעת המשלימה, הגם שהמדובר היה ב"פתיחה מחדש" של חלק מהתיק ולמרות שהדבר חייב הגשת חוות דעת משלימות של שני הצדדים ועוד ישיבות ארוכות של שמיעת השמאים שכבר נשמעו פעם שניה ושמיעת המומחים "החדשים". אין צורך לחזור על הטעמים ששיכנעו אותי להיעתר לבקשה הקודמת (לפני יותר משנה), אך אעיר כי בקשה דומה הוגשה מטעם קבוצה נוספת של תובעים, בתיק דומה אשר התברר על ידי כבוד השופט סעב מבית משפט זה – ושם הבקשה נדחתה. בקשת רשות ערעור שהוגשה לגבי ההחלטה של כבוד השופט סעב נדחתה אף היא, וכך נכתב:

"הכלל האוסר הגשת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו אפוא דיוני גרידא, אלא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע ניהולו התקין של המשפט. הוא מוצא את מקורו גם בעיקרון סופיות הדיון והוגנות ההליך (רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (28.11.2013) (להלן: "עניין חוסיין")).

14.לצד זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שקיימים מצבים בהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת הוא משמעותי, באופן אשר מביא להטיית הכף לקבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסויימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים (עניין חוסיין, שם). אמות המידה שנקבעו בסוגיה זו בעניין רוזין מורות כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, באופי הראיה הנוספת וב"פשטותה", בשלב אליו הגיע המשפט, ובשאלה האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (עניין רוזין, 742; עניין ממן, פסקה 3, ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665; עניין קורן, פסקה 4; עניין חוסיין, פסקה 4). אכן, בהתבסס על קריטריונים אלו אישר בית משפט זה הגשתן של ראיות נוספות גם בשלבים מתקדמים מאד של ההליך, על אף החשש מפני פתיחת שלב ההוכחות מחדש (עניין חוסיין, פסקה 4; עניין מיכאלוביץ', 579-580). בשתי הפרשיות הנזכרות דומה כי מעבר לשיקולים שנמנו לעיל, ערך בית המשפט מעין "מאזן נוחות", דהיינו הציב זה מול זה את הנזק הדיוני שייגרם לצד המתנגד להגשת הראיה החדשה בשלב כה מתקדם, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תידחה הבקשה. כמו כן התחשב בית המשפט בפגיעה אפשרית ביכולתה של הערכאה הדיונית לרדת לשורשו של עניין ולחקר האמת. מכל מקום, דגש רב ניתן להתנהלותו הדיונית של המבקש, ועל השאלה עד כמה ניתן לתלות בו את האשם בתקלה הדיונית שנוצרה. המקרים שצוינו לעיל הם בגדר היוצא מן הכלל – ברוב המקרים נשמר בית משפט זה מלהתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שלא לאשר הגשתה של ראיה נוספת לאחר תום שמיעת הראיות (ראו עניין מיראלי, פסקה 9; עניין קורן, פסקה 4; עניין רותם חברה לביטוח, פסקה 4; עניין ממן, פסקה 3).

15.בנסיבות העניין דנן, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הכף נוטה לחובת המבקשים. הצדדים מצויים בשלב מתקדם של ההליך. על אף אמירות מסוימות של בית המשפט המחוזי אליהן מפנים המבקשים, אין כל ספק, וכך קבע בית המשפט המחוזי, כי שלב הגשת הראיות תם ונשלם. המבקשים עצמם הם אלו אשר הביאו בהתנהלותם, כאמור, למצב בו סיכומי הצדדים טרם הוגשו וההליך טרם הסתיים. גם באשר ל"פשטות" הראיה, אין ספק כי מדובר בסוגיה שלא זכתה להעמקה עד כה במסגרת ההליך, וכי הגשת הראיה תחייב הגשת חוות דעת נגדית מצד המדינה וחקירת המומחים. זאת, מבלי להביע עמדה באשר לטענת המדינה כי ממילא מדובר בהרחבת חזית. אשר להתנהלותם הדיונית של המבקשים – כפי שנסקר לעיל, אין זו הפעם הראשונה שהמבקשים נזקקו לתיקון עמדתם ולהגשת חוות דעת מומחה חדשה או מתוקנת מטעמם. פעם אחר פעם הלך בית המשפט המחוזי לקראתם, באופן שחייב את המדינה להערך מחדש ולהגיש גם היא מצִדה כתבי בי דין מתוקנים. חוות הדעת הנוספת אותה ביקשו להגיש היתה מוכנה עוד בחודש אוגוסט 2014, ומכל מקום ככל שסברו המבקשים כי יש מקום לכך, לא היתה מניעה מלהכינה ולהגישה גם קודם לכן. העובדה שתשומת לב המבקשים לסוגיה התעוררה בעקבות פסק דין בתיק המקביל אינה צריכה להתגלגל לפתחה של המדינה. מכלול השיקולים מורה אפוא כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להגשת הראיה, ואין מקום להתערב בהחלטתו."

רע"א 2948/15 אחמד עבד אלעזיז חוסין נ' רשות הפיתוח (01.07.2015).

ונשוב לתיק דכאן ולבקשה הנוכחית.

לאחר שהותרה הגשתה של חוות הדעת של פרופ' חמאיסי, הוגשה חוות דעת נגדית של מומחית מטעם ההגנה – ונדרשנו שוב לדיוני הוכחות נוספים.