ת"א 12387/07 אוסלו איידין נ' מדינת ישראל ואח'

לפני שתי תביעות, שאוחדו יחדיו, של שני עובדים זרים, שהושמו במשמורת, וגורשו ממדינת ישראל. לטענת העובדים החזקתם במשמורת היתה שלא כדין, והיא בגדר כליאת שווא, ועל כן על המדינה לפצותם בסכום של 80,000 ₪ כל אחד.

בנוסף דורשים התובעים כי המדינה ומעסיקם בתקופה הרלבנטית, יפצו אותם בסכום של 92,000 ₪ כל אחד, וזאת בגין אובדן הכנסה לתקופה של 46 חודשים נוספים שבהם יכלו לטענתם להמשיך ולשהות בארץ כדין, ולהרוויח למחייתם. את הסכום השני, התובעים דורשים הן ממדינת ישראל, והן ממעסיקם בתקופה הרלבנטית, שכן הוא לא דאג, לטענתם, לקבל היתר עבודה עבורם, ואילו המדינה התרשלה במתן ההיתרים.

רקע עובדתי:

התובעים הם אחים אשר הגיעו מתורכיה לישראל בראשית חודש נובמבר 2001 מחמת צורכי פרנסה, וקיבלו אשרת שהייה מסוג ב1 שאפשרה להם לעבוד בישראל. כל אחד מהתובעים הגיש לבית המשפט תביעה נפרדת, והתביעות אוחדו בפני מותב קודם שדן בתיק.

על פי תנאיי אשרת השהייה של התובעים, היה להם היתר עבודה עד לסוף חודש מרץ 2002 בלבד, ולאחר מכן בשל ההסדרים שהיו נהוגים באותה עת ניתנה הארכה גורפת ורטרואקטיבית, לכלל העובדים במעמדם, עד לחודש יולי 2002.

הנתבע 2 הוא קבלן שיפוצים, והוא שהעסיק את התובעים בכל תקופת שהייתם בארץ. בהתאם להסדר החוקי שהיה באותו עת, שעל פרטיו אעמוד בהמשך, אישור העבודה של התובעים התיר להם לעבוד רק אצל הנתבע 2, והגביל את האפשרות שיעברו לעבוד עבור מעסיק אחר.

התובעים עבדו עבור הנתבע 2 עד לראשית חודש אפריל 2003 ואז נעצרו על ידי משטרת ההגירה. כבר ביום מעצרם, 6.4.03, נערך לתובעים דיון בפני הממונה על ביקורת הגבולות, ונקבע בו כי בהעדר אישור שהייה או משפחה בארץ הם יורחקו מהארץ לא לפני 10.4.03, אלא אם יבקשו את גירושם במועד מוקדם יותר.