ת"א 12127-08-14 חלפון נ' לבני ואח'

1.בפניי בקשה להורות על סילוקה על הסף של התביעה אותה הגיש המשיב 2 כנגד המבקש.

2.בכתב התביעה נאמר כי בין המשיב 1 למשיב 2 שררו יחסי חברות זה עשרות שנים במהלכן אף שיתפו פעולה בעניינים עסקיים. בשנת 2003 העניק המשיב 1 לחברה שהיתה בבעלותו של המשיב 2 הלוואה בסך 20,000 אירו. בחלוף שנתיים, ולאחר שחלה התדרדרות במצבה הפיננסי של החברה הנ"ל, בקש המשיב 2 להעמיד למשיב 1 בטוחה כנגד ההלוואה שטרם נפרעה. לפיכך, חתמו השניים ביום 24.5.2005 על הסכם לפיו מכר המשיב 2 למשיב 1 שטח מקרקעין בבעלותו (להלן: "המקרקעין"). לטענת המשיב 2 הוסכם כי העברת הנכס לבעלותו של המשיב 1 תעשה רק מקום בו לא תיפרע ההלוואה ורק לאחר שתינתן למשיב 2 אפשרות הוגנת לפרוע אותה. לדברי המשיב 2 הסכם המכר אינו מפרט את מכלול ההסכמות לעיל נוכח היחסים החבריים והאמון ששררו אותה עת בין שני הצדדים. יחד עם זאת, המבקש שהוא עורך הדין שליווה את העסקה ואף קיבל ייפוי כוח לבצעה, ידע כי מדובר בבטוחה שנועדה להבטיח פירעון ההלוואה ולא הסכם מכר רגיל. המשיב 2 הוסיף וטען כי בראשית שנת 2014 נוצרה בידו האפשרות לפרוע את החוב, אלא שאז גילה להפתעתו כי הזכויות לגבי המקרקעין הועברו לשמו של המשיב 1 עוד בשנת 2013. הדבר נעשה בסיועו של המבקש, בידו הופקד בזמנו ייפוי הכוח לביצוע העסקה, היה והמשיב 2 לא יפעל לפירעון ההלוואה. בתביעתו, עתר המשיב 2, בין היתר, להצהיר כי הוא הבעלים של המקרקעין שהועברו למשיב 1, בכפוף לפירעון ההלוואה שהועמדה על ידי משיב זה, וכן להצהיר כי ייפוי הכוח שנמסר למבקש בטל וכי לא ניתן לעשות בו שימוש.

3.המשיב 1 אישר כי בקש לעזור לחברו במצוקתו והעניק לו הלוואה ע"ס 20,000 אירו. לדבריו, לאחר מספר שנים בהן לא סולק החוב, פנה אליו המשיב 2 ביוזמתו ובקש את הסכמתו לסילוק החוב באמצעות מכירת זכויותיו במקרקעין. המשיב 1 הדגיש כי המשיב 2 מעולם לא העמיד בטוחה לחוב וכי לא הוסכם שהעברת הזכויות לגבי המקרקעין תיעשה רק מקום בו החוב לא יושב. לטענת המשיב 1, העיכוב בהעברת הזכויות לגבי המקרקעין על שמו נבע מעיקול שרבץ על זכויות המשיב 2 לטובת מע"מ.

4.בבקשה המונחת בפניי, טען המבקש כי כתב התביעה אינו עותר למתן סעד איזשהו ביחס אליו. הסעד היחיד המתייחס אליו בעקיפין מתייחס לבטלותו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנמסר לידו ע"י המשיב 2 על מנת להביא להשלמת עסקת מכר המקרקעין. הואיל ועסקה זו הושלמה ברישום, ממילא אין עוד כל שימוש לייפוי הכוח. נאמר כי המחלוקת בעיקרה היא בין המשיבים 1 ו- 2 כשהמבקש אינו צד לה. אזכורו של המבקש בכתב התביעה אינו מקנה כשלעצמו למשיב 2 עילה כלפיו.

5.בתגובה שהגיש, חזר המשיב 2 על הטענות שהעלה בכתב התביעה. לדבריו, המבקש היה שותף לגיבוש ההסכם בין השניים והיה מודע להסכמות בעל פה שלא מצאו ביטויין בהסכם המכר. לטובתו של המבקש ניתן ייפוי כוח בלתי חוזר ששימש להעברת הזכויות לגבי המקרקעין למשיב 1. נוכח זאת טען המשיב 2 לבטלות ייפוי הכוח. עוד נאמר כי בשים לב לאופן בו התנהל המבקש 2 עד היום, קיים חשש ממשי כי המבקש יעשה שימוש פסול נוסף בייפוי הכוח שהוא אוחז בידו.

6.בתשובת המבקש נאמר כי המטרה לשמה ניתן ייפוי הכוח כבר התקיימה ועל כן אין לייפוי הכוח תוקף לאחר שהושלמה העברת הזכויות לשמה ניתן.

7.לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים, אני קובע כי מן הדין להורות על מחיקת התביעה כנגד המבקש על הסף. נכון הוא שצעד של סילוק תובענה על הסף ייעשה ביד קמוצה רק מקום שברור כי לתובע אין עילת תביעה או כי גם אם תוכחנה עובדות כתב התביעה לא יזכה התובע בסעדים הנתבעים על ידו. אלא שהתביעה בענייננו נופלת לגדר אותם מקרים חריגים בהם יורה בית המשפט על סילוקה בעודה באיבה.

8.כתב התביעה לא זו בלבד שאינו מגלה עילה כנגד המבקש אלא שלא נתבע כל סעד ביחס אליו. עיון בייפוי הכוח שבו מדובר מלמד כי זה ניתן למטרה מסוימת שעיקרה העברת הזכויות במקרקעין לשמו של המשיב 1. הואיל ופעולה זו הושלמה זה מכבר והזכויות רשומות כיום בספרי המקרקעין על שמו של המשיב 1, אין כל משמעות להצהרה כי ייפוי הכוח בטל ולא ניתן עוד לעשות בו שימוש.

9.מעבר לכך כתב התביעה אינו מגלה כל טענה אחרת כלפי המבקש ולא נתבקש כל סעד ביחס אליו. ככל שיבקש המשיב 2 להוכיח את טענותיו בנוגע למשיב 1 לרבות הנסיבות בהן נחתם הסכם המכר בין הצדדים, פתוחה בפניו הדרך לזמן את המבקש להעיד מטעמו, ככל שימצא זאת לנכון. לשם כך אין צורך שהמבקש יהא בעל דין ואין כל מקום להותירו כנתבע בתיק. למעלה מן הדרוש אוסיף כי אפשר והתוצאה היתה שונה אילו מדובר היה בתביעה בעילה נזיקית או חוזית כנגד המבקש בגדרה היה נתבע סעד כספי. אלא שהתביעה כפי שנוסחה אינה מקימה עילה כנגד המבקש ובנוסף לא נתבעו כל סעדים של ממש ביחס אליו. משכך, מן הדין להורות על סילוקה על הסף.