ת"א 12015-01-11 איתן ואח' נ' מימון ואח'

1.התובעים הס איתן וסליה הינם הבעלים הרשומים של 3278/10,000 חלקים מתוך חלקה 335 בגוש 8230 המצויה ברח' מוסינזון 5 בנתניה , אשר רכשו זכויותיהם בנכס מליאור ואריאלה בן צור. (להלן:"בן צור") בהתאם להסכם רכישה מיום 8.9.06.

הנתבעים 1 ו2 מימון יוסף ובתיה הינם הבעלים הרשומים של 3278/10,000 חלקים מהחלקה ואילו נתבע מס' 3, אבי זלצמן הינו הבעלים הרשומים של 3444/10,000 חלקים מהחלקה.

תביעה זו הוגשה לפירוק שיתוף, סילוק יד במקרקעין ותשלום דמי שימוש ראויים באותה החלקה.

2.טענות התובעים:

ביום 5.2.97 בהסכמת בעלי החלקה אותה עת חולק המגרש על ידי המהנדס מריו רפפורט לשלושה מגרשים כאשר הוא משאיר שטח לשימוש משותף של הצדדים במטרה שישמש לחניה ומעבר. התוכנית קיבלה את אישור הרשויות המוסמכות.

בהמשך ערכו הצדדים ביניהם הגרלה ובה נקבעה זהות המגרש שמגיע לכל אחד מהבעלים. כן בנה כל אחד מהבעלים יחידת דיור על חלק המגרש השייך לו.

בשנת 2002 התגלעה מחלוקת בין נתבעים 1-2 לנתבע 3 ולמשפחת בן צור באשר לזכויות השימוש ואופן השימוש בשטח המשותף בחלקה. הוגשה תביעה ובהסכמת הצדדים התיק הועבר להחלטת בורר. הבורר זלינגר קבע את חלוקת השטח המשותף של החלקה בין כל הצדדים.

ביום 20.7.03 נחתם הסכם בין הנתבעים 1 ו2 לבין בן צור לפיו בוצעו חלופי שטחים ביניהם לתקופה של שנה. לטענת התובעים סוכם שאם לא תאשר העיריה העתקת שטח החניה במגרש של בן צור לצד מזרח יבוטל ההסכם ושטח החניה המגיע לבן צור על פי החלטת הבורר יחזור לשימושו הבלעדי של בן צור וכן אף שטח המעבר מהחניה לפתח ביתו של בן צור. (להלן:"ההסכם").

הנתבעים 1 ו2 עד היום מחזיקים בשטח חניה זה שלא כדין שכן ההסכם בוטל. משכך הגישו התביעה לסילוק יד הנתבעים מחניית התובעים, ולחיוב נתבעים מס' 1 – 2 בסך של 23,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים. עוד ביקשו להורות על פירוק השיתוף בחלקה בין הבעלים בדרך של רישום בית משותף.

3.טענות הנתבעים מס' 1 ו 2:

התובעים שרכשו זכויותיהם ממשפחת בן צור התגוררו בבית עוד קודם בשכירות והיו מודעים למחלוקת המשפטית והתכנונית שנפלה בין הצדדים. התובעים ידעו שאין להם זכות שימוש באף אחת מהחניות שברכוש המשותף לאור חלופי השטחים שבוצעו בין משפחת צור לנתבעים. עפ"י אותו הסכם להחלפת שטחים קיבלו בן צור ובעקבותיהם גם התובעים חלק מהמקרקעין המצוי בסמוך לחלון אחד מחדריהם ומנגד נתן בן צור לשימושם הבלעדי את הנתבעים את שטח החניה האמצעית ושביל הגישה. למרות שמלכתחילה חשבו הצדדים שהסכם חלופי השטחים יהיה לשנה אחת בלבד, בפועל הם המשיכו באותו הסדר כל השנים. התובעים ידעו על הסדר זה הן ברכישת הבית והן לפניו. מעולם הם לא עשו שימוש בחניה.

הנתבע 3 מפריד בין החניות שלו לבין שתי החניות האחרות באמצעות חומה שבנה וכתוצאה מהבניה שביצע לא ניתן להחנות בשטח שנותר שני כלי רכב. בשטח המשותף שהשאירו הצדדים למטרות חניה לשלושה כלי רכב לא היה אמור להבנות קיר ולכן שתי החניות שנותרו אינן רחבות מספיק ואינן מאפשרות חניית שני כלי רכב.