ת"א 11918-01-16 אלמאסי ואח' נ' בית הדין לממונות "עוז לציון"

בפני בקשה לדחות על הסף את התביעה נגד הנתבע, אשר נתן פסק דין בורר בתביעה שניהלו התובעים עם דוד יונתן שוקרון, מהנימוקים הבאים:

בקשת התובעים לביטול פסק הבורר נדחתה בבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לגבי החלטת המחוזי נדחתה בבית המשפט העליון. קיים איפוא "סוף פסוק", כדברי הנתבע - ובמלים אחרות מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

קיים סעיף מפורש בשטר הבוררות השולל את האפשרות לזמן את הבוררים בפני ערכאה משפטית אחרת.

התובעים זלזלו בסדר הדין, לא שיתפו פעולה ולא שטחו ראיותיהם במהלך הדיון.

לטענת הנתבע מחוץ לסעיף הנזכר בשטר הבוררות, גם רוח החוק לא מאפשרת לזמן את בית הדין בפני ערכאה אחרת אלא אם כן ישנה התנהגות חריגה של הבורר, דבר שנשלל בערכאות הנ"ל במקרה זה.

כן טוען הנתבע כי טענת התובעים שמר שוקרון מקורב לקברניטי בית הדין היא שקר גס, כי לתובעים היה די והותר זמן לקרוא את שטר הבוררות בין מועד החתימה עליו ובין תחילת הבוררות וכי הבוררות התנהלה בשקיפות מוחלטת כך שלא נמנע מהתובעים לקבל לידיהם את שטר הבוררות.

לבסוף טוען הנתבע כי פעילותו הינה וולונטרית וכי תביעה זו מטרידה אותו ומאלצת אותו להוציא הוצאות מיותרות.

התובעים טענו בתגובה כי טענתם בדבר החתמתם על שטר הבוררות תוך ניצול בלתי הוגן, מירמה, הטעיה ועושק טעונות בירור עובדתי.

אם תתברר טענה זו כנכונה, לדבריהם, הרי שדבר זה יחול אף על אותו סעיף בשטר הבוררות השולל את האפשרות להזמין את הבוררים לדיון בפני ערכאה אחרת.

באשר לעובדה כי בקשתם לביטול פסק הדין נדחתה, התובעים טוענים כי היא נדחתה עקב איחור בהגשת הבקשה ולא עקב דיון בטענותיהם לגופן.

עוד טוענים התובעים כי הם לא טענו בבית המשפט נגד פעילות בית הדין אלא נגד תוכן פסק הבורר ועל כן טענתם על החתמה תוך הטעיה ומרמה לא נבחנו.

לסיכום מפנים התובעים להלכות הכלליות הדנות בסילוק/דחיה על הסף ומבקשים כי ינתן להם יומם בבית המשפט.

דיון והכרעה:

הקושי בו נתקלת הבקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת מעשה בית דין היא העובדה שבדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי והעליון היו הצדדים שונים מאשר הצדדים לתיק זה.

ברעא (עליון) 6830/00 אריה ברנוביץ נגד 1. משה תאומים ואח' נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי

"נכון הדבר כי כלל סופיות הדיון העומד ביסוד עקרון מעשה בית דין אינו עקרון מוחלט אלא פרי הלכה פסוקה אשר שמרה לעצמה גמישות ומרחב פעולה בהפעלתו. עקרון מעשה בית דין מוחזק ככלל מעשי שתכליתו למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק בו ולהגן על מערכת השיפוט מפני העמסת-יתר בדיונים חוזרים מקום שחסימת דיון נוסף לא תיפגע בעשיית הצדק (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פד"י לא(1) 29, 35; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פד"י נא(1) 68, 97; ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פד"י מב(3) 14, 19). אולם גמישות זו בהפעלת עקרון מעשה בית דין יושמה לרוב דווקא על דרך שחרור ממחסומי מעשה בית דין שאחרת היו מוחלים על בעל דין ולא על דרך החלתם בהתדיינות בין צדדים לא זהים בשני ההליכים, אלא במיגזר צר שבו עלתה טענה של השתק פלוגתא. עקרון עשיית הצדק משמש קו מנחה בקביעת החריגים לכלל מעשה בית דין, ויקשה עלי להסכים לגישה כי תביעת בעל דין כנגד בורר בעילה של מעילה באימון תיחסם בטענת השתק-עילה אך מפאת העובדה כי טענות בדבר תיפקודו הלקוי עלו ואף נדונו בהליך לביטול פסק הבורר, וזאת, גם מקום שלא נקבעו ממצאים פוזיטיביים כלשהם לגבי טענות אלה ומקום שאין פלוגתאות מוכרעות העשויות להוות השתק-פלוגתא."