ת"א 11880-06-08 מדינת ישראל נ' קיבוץ החותרים ואח'

התובעת הגיע להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בינה לבין הנתבעת 1 (פס"ד מיום 29.9.14).

הנתבעות 2 ו-3 לא הצטרפו להסדר הפשרה וכן טענו להוצאות שיש לפסוק להן אם התביעה כנגדן

תידחה או תימק.

בהתאם להחלטת ביהמ"ש סיכומו הצדדים את טענותיהם בעניין זה ועת ליתן החלטה במחלוקת בעניין ההוצאות.

לאחר שעיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים סבורני כי הדין עם התובעת והנתבעת 1 ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 ללא צו להוצאות ואבהיר;

באשר לעילת התביעה, נראה כי מששכרו הנתבעות את המושכר מאת הנתבעת 1 וקיימת הייתה עילה כנגד הנתבעת 1 בשל הפרת חוזה החכירה או השכירות עם המינהל, היא קיימת גם ביחס לשוכרי המשנה הן הנתבעות 2 ו-3 .

אם יש לנתבעות 2 ו-3 טענות בגין התביעה או בגין ההוצאות שנגרמו להן או שהיה ביכולתן להדוף את התביעה כנגדן, יכלו להגיש הודעה לצד שלישי כנגד המשכיר (הנתבעת 1) או להגיש תביעה נפרדת בגין הוצאות או הפסדים שנגרמו להן כתוצאה מהגשת התביעה כנגדן.

עצם ההגעה להסדר בין התובעת 1 לנתבעת 1 שראתה עצמה כאחראית להפרות חוזה החכירה - אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים 2 ו-3. צירוף הנתבעות 2 ו-3 היה נדרש וכדין והעובדה כי רק לאחר הגשת התביעה נפסקו ההפרות של חוזה החכירה מדברת בעד עצמה.

בנסיבות אלה, התובעת אשר למעשה בהסכם הפשרה, הוכרה כמי שעילת תביעתה הוכרה והיא זכתה לפיצויים, אינה מחויבת בהוצאות שנגרמו לשוכרי המשנה שבאו בנעליה של הנתבעת 1 אשר לא יכלה להשכיר להן יותר ממה שהיה לה.

משכך אין חובה על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעות 2 ו-3.