ת"א 11026-01-16 ווקנין ואח' נ' כהן ואח'

1.הנתבעים 1 ו - 2 (להלן "כהן") הגישו בקשה לסילוק התביעה כנגדם על הסף.

2.התובעים הגישו תגובה לבקשה, כהן הגישו תשובה לתגובה ומכאן החלטתי.

3.אקדים ואזכיר, כי לא בנקל יעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף ועליו לנהוג בזהירות בעת השמוש בסמכותו ליתן סעד זה, שכן החלטה כזו שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 387). כלל הוא, כי מחיקה או דחייה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש. לפיכך, כל עוד קיים סיכוי כי במדה ויוכחו טענות התובע בכתב התביעה, הוא יכול לזכות בתביעתו, לא תסולק התביעה על הסף. הדברים נכונים ביתר שאת ככל שמדובר בדחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה (ראה בעניין זה ע"א 693/83 שמש נגד רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 668, 671, ע"א 35/83 חסין נגד פלדמן, פד"י לז(4) 721, ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נגד מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577 וע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נגד פרופ' חיים אילתה, פד"י מה(4) 18).

4.כפי שציינתי בהחלטה מיום 24.1.2016, התובעים עתרו בתביעתם לשלל סעדים כנגד הנתבעים. כתב התביעה מנוסח באופן מסורבל, תוך עירוב עילות וסעדים, שמקשה על הבנת כוונותיהם של התובעים. במסגרת ההחלטה הנ"ל העמדתי דברים על דיוקם, תוך פירוט השתלשלות העניינים וההחלטות ופסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים במסגרת הליכים האחרים.

אינני מוצא טעם לחזור על הדברים פעם נוספת והם נכונים גם בנוגע לבקשה שבפני. עם זאת, אבהיר, כפי שקבעתי גם בהחלטה מיום 24.1.2016, כי כל הטענות שהעלו התובעים בקשר לשיעור חלקם ברכוש המשותף, וכפועל יוצא מכך, חלקם באחוזי הבניה, כמו גם טענתם כי קיימות להם זכויות חכירה של 195.2 מ"ר, השזורות לאורך כתבי הטענות מטעמם וטיעוניהם בפני, נדונו והוכרעו בערכאות המוסמכות, והם מושתקים מלהעלותן בתביעה דנן. מר וקנין אף אשר במהלך הדיון, כי על פי המצב הקיים, לא נותרו לו זכויות בניה נוספות. לכן, אין ממש בטענה לפיה זכויותיהם העתידיות לבניה של התובעים עלולות להפגע לו יממשו מי מהנתבעים את היתרי הבניה שניתנו להם. לפיכך, אני מקבל את הבקשה לסילוק על הסף במישור זה ואני דוחה את כל טענות התובעים בעניינים אלו.

5.מנגד, כפי שהובהר בהחלטה מיום 24.1.2016, עד כמה שניתן להבין מכתב התביעה, העלו התובעים מספר טענות, שלכאורה, בבסיסן עילות שונות מאלו שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי בשני ההליכים הקודמים ועניינן שימוש במקרקעין.

טענה הראשונה - על פי סעיף 62 לחוק המקרקעין, אליו הפנו התובעים, בעלי הדירות רשאים לערוך תקנון ולשנות את הוראותיו ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה, אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות. נטען, כי בהעדר הסכמה מצד התובעים, מנועים ליבוביץ מלהצמיד לדירתם חלקים.

עילת תביעה זו נוגעת בעיקרה למשפחת ליבוביץ והיא נדונה עקרונית בהחלטה מיום 24.1.2016 בבקשה לסעד זמני. אמנם, כפי שפורט בהחלטה הנ"ל מדובר בטענה קלושה כלפי ליבוביץ ועל אחת כמה וכמה כלפי כהן, אשר אין חולק כי אך הרחיבו את דירתם ולא בנו יחידות נוספות, אולם אין מקום להורות על דחייתה כבר בשלב זה של ההליך.

6.טענותיהם של הצדדים בנוגע למחסן של כהן, להיתר הבניה שניתן לבנייתו בשנת 1995 ומנגד, השאלה האם התובעים הסכימו מכללא או התירו באופן בלתי הדיר את בנייתו, כמו גם עניין בניית הגדרות, מערבות שאלות שבעובדה, שאין מקום להכריע בהן במסגרת בקשה לסילוק על הסף.