וטורי ואח' נ' מנטין ואח'

1. בעלי הדין בתיק שלפניי הם בעלי משקים צמודים במושב חצב: התובע והנתבע שכנגד (להלן – 'התובע') הוא הבעלים של משק מס' 70, ואילו הנתבע והתובע שכנגד (להלן – 'הנתבע') הוא הבעלים של משק מס' 69 . 

בין המשקים מצוי כביש גישה, ואין חולק כי בעלי הדין עשו בו שימוש משותף משך עשרות שנים.

בשנת 2008 נרכש משק מס' 68, ובעקבות ביצוע העסקה הוזמן מודד לשטח. במהלך המדידה ובעקבותיה הסתבר לנתבע כי כביש הגישה מצוי בתוך משק מס' 69, היינו, בתוך שטחו. הנתבע פנה לתובע בעניין זה, והשניים הזמינו בהסכמה מודד נוסף (מר נתן שלזינגר), אשר מדד את השטח ואישר את ממצאי המודד הראשון. לפיכך החל הנתבע בבניית גדר שתפריד בין המשקים, על פי גבולותיהם כפי שעלו ממפת המדידה העדכנית.

כך פרץ הסכסוך בין בעלי הדין.

2. תחילה פנה התובע לערכאות בבקשה לצו מניעה זמני שיאסור על הנתבע להקים את הגדר הנזכרת, בנימוק שהקמתה מונעת ממנו הגישה למשקו. הבקשה נדחתה באשר בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי אכן כך הם פני הדברים, תוך שהוסיף וקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת התובע.

בהמשך נמחקה התביעה לרישום זיקת הנאה שהוגשה על ידי התובע, לבקשתו של התובע. במאמר מוסגר אציין, כי תחילה הוגשה התביעה וכן הבקשה לסעד זמני בבית משפט זה, אך לאחר מכן, מטעמי סמכות עניינית, הוגשו השתיים בבית המשפט המחוזי (ראו ת"א 27173-07-13 שנדון בבית משפט השלום באשדוד, וכן ת"א 38510-08-13 שנדון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע).

3. בגלגולה הנוכחי של התביעה מבקש התובע כי בית המשפט יורה לנתבע לשלם לו סך של 63,779 ₪, בנימוק שסלילת כביש הגישה ששימש את שני המשקים משך עשרות שנים יחדיו מומנה על ידו, בלבד. סכום התביעה חושב בהתאם להצעת מחיר לסלילת כביש חדש, בסך של 54,050 ₪ בצירוף מע"מ (ראו סעיף 27 לכתב התביעה).

הנתבע מצדו מבקש במסגרת התביעה שכנגד כי בית המשפט יורה לתובע לשלם לו סך של 158,000 ₪, מתוכם סך של 108,000 ₪ כדמי שימוש ראויים, לטענתו, בגין שימוש בן שש שנים החל משנת 2008, לפי חישוב של 1,500 ₪ לחודש, וסך של 50,000 ₪ נוספים כפיצוי בגין "הסגת גבול, היזק מכוון לרכוש, גרימת עוולה של מטרד ליחיד, עוולת הנגישה.... עגמת נפש וצער" (ראו סעיף 37 לכתב התביעה שכנגד).

ראיות הצדדים