שרעבי נ' אטיאס ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 29.5.13.

2. לטענת התובע, נסע בכביש דו סטרי בנתיב נסיעתו. לפתע, התפרצה משאית הנתבעים חלקית לנתיב נסיעתו מהכיוון הנגדי ופנתה שמאל לתוך המפעל. התובע טען כי ניסה לבלום על מנת למנוע את התאונה אך הנהג חסם את כל נתיב נסיעתו. התובע טען כי הנתבע לא נתן לו זכות קדימה כאשר פנה שמאלה בכביש דו סטרי והתעלם מקיומו של רכב התובע בנתיב הנגדי.

3. לטענת הנתבע 3, רק לאחר שווידא שהדרך פנויה פנה שמאלה לכיוון המפעל. בשלב זה, כאשר הנתבע כמעט סיים חציית הכביש, הגיח רכב התובע מהכיוון הנגדי במהירות גבוהה, כאשר התובע שוחח באותה עת בפלאפון ואיננו מרוכז בנהיגה וכך ארעה התאונה בין המשאית לרכב התובע.

דיון:

4. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה נסע במהירות רגילה בכביש שקודם היה בעליה ובהמשך מתעקל. לפתע, הבחין במשאית החותכת את נתיב נסיעתו בכיוון הנגדי בדרכה למפעל. התובע הודה כי הכביש מתעקל ושדה הראיה שלו היה חסום ועל כן הבחין במשאית רק לאחר שסיים את העיקול. התובע הכחיש כי נסע במהירות גבוהה וכי התעסק עם הטלפון. התובע טען עוד כי הנתבעים הציעו לשלם לו בעבור חלק מהנזק אך בהמשך חזרו בהם בטענה שאינם מאמינים לכך שזהו שווי הנזק.

5. הנתבע 1 גם הוא חזר על גרסתו וציין כי נסע באיטיות הידועה של משאית, נעצר אותת שמאלה ורק לאחר שהבחין שהדרך פנויה החל לפנות שמאלה. לאחר שכבר החל את הפנייה הופיע רכב התובע בנתיב הנגדי בכביש המתעקל כשבעקבותיו שני רכבים שהצליחו לעצור. ברם, התובע התעסק בטלפון שהיה בידו, לא הבחין ברכב הנתבעת ופגע בו. הנתבע טען כי כאשר הבחין ברכב התובע המתקרב, הוא נעצר מאחר וחשב שעדיף שהפגיעה תגרם עם הקבינה של הרכב ולא עם ארגז הברזל.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, הנתבע עצמו הודה כי פנה שמאלה למפעל תוך שהוא חוצה את הנתיב הנגדי.

גם התמונות, שצולמו לאחר התאונה מעידות כי הנתבע פנה שמאלה כשהוא חוצה את נתיב הנסיעה של התובע, בו זכות הקדימה שמורה לתובע.

ברם, מעדויות שני הצדדים ומהתמונות עולה כי מדובר בכביש מתעקל בו שדה הראיה לקוי. לפיכך, מקובלת עלי גרסאות שני הצדדים לפיה לא הבחינו האחד באחר עד לרגע בו לא ניתן היה כבר למנוע את התאונה. שכן, משאית התובע חסמה לחלוטין את נתיב נסיעתו של התובע. מדובר במשאית ועל כן, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה נסעה במהירות, ברם תנאי הדרך לא אפשרו לתובע להבחין בה.

7. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע ביצע פניה שמאלה לנתיב נסיעתו של התובע, היה על הנתבע לשים לב ולבצע הפנייה בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. על התובע היה לנסוע באיטיות בכביש המתעקל שעל פי גרסתו שדה הראיה בו לקוי וזאת על מנת לבצע בלימת חירום בשעת הצורך.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובע "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק.

בהעדר דו"ח שמאי נגדי, לא יכולתי להזדקק לטענות הנתבעים ביחס לגובה הנזק הנטען ויש לקבל במלואה את חוו"ד השמאי שהוצגה מטעם התובע.

9. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 2,064 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 9.7.13 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ד, 10 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: