שניידרמן ואח' נ' סמואילוב - פסקדין

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתה של כב' הרשמת הינדה שרון מיום 22.5.11 בתיק ת.א 8310-03-10 לפיה נדחתה בקשתו של המערער לביטול פס"ד אשר ניתן במעמד שני הצדדים וכן נדחתה בקשתו להארכת מועד.

בהתאם להחלטתי הגישו הצדדים עיקרי טיעון, המשיב הגיש תגובה מפורטת לערעור בה פירט טענותיו והשתלשלות העניינים . המשיב טוען כי דינו של הערעור להידחות ואף עותר לחיוב בהוצאות.

במסגרת טענותיהם טענו המערערים כי שגתה כב' הרשמת בהחלטתה כי בקשת המערערים להארכת מועד הינה כהודאה בידיעה על פסק הדין . כן טענו המערערים כי אכן סיכויי הגנתם אינן מפורטות דיו ,אך בהשוואה לניסוח כתב התביעה אשר אינו מגלה עילה סיכויי הגנתם הינן מספקות.

כפי טענת המערערים, ישנו העדר סמכות שיפוט עניינית לדון בתביעה דנן שכן מדובר ביחסי עבודה בין המערערים לבין המשיב. לטענתם, טענת המשיב בדבר הסכמה בין הצדדים על שיעור המניות שהוקצו הינה אלא טענה סתמית וכי יש לבטל את פסק הדין שניתן כנגדם מיום 2.6.10 מחמת שיקולי צדק.

בנוסף טענו המערערים, כי בקשתם להארכת מועד הוגשה באיחור של מספר ימים מועט בלבד כאשר זו נעשתה בטעות ובתום לב וכן טענו כי במקרה דנן יש להעדיף מהות על כללי פרוצדורה.

לאחר ששקלתי הטיעונים הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיב באופן שיש לדחות את הערעור ולהשאיר את החלטת הרשמת בעינה.

העיקרון המשפטי שביסוד הדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד,הוא

אחיד וברור והוסבר בפסיקה באופן הבא: "שתיים הן, כידוע ,העילות האפשריות לביטול

החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול דעתו של

בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי

להחליט בהיעדרו ,כגון שהמבקש לא הוזמן ,קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק .

הפגם שנפל בהליך ,בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד ,מהווה עילה מספקת לביטול

ההחלטה: ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה ,לגופו

של עניין , אם לאו.

שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם,כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן.במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט ובבואו להפעיל את שיקול דעתו ,אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם ובעיקר אם, לגופו של עניין,עשוי הביטול להצמיח לו תועלת ; לאמור ,אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה: י ' זוסמן ,"סדרי הדין האזרחי ",מהדורה ששית, 1991 בעריכת ש' לוין , עמ '696, 698 ).

בענייננו, ניתן להבחין בנקל כי בטענות המערערים אין פירוט עובדתי מינימלי להראות הגנה ולו בדוחק . על כן בנסיבות המקרה, בדין נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק הדין.

בנוסף,אין לי אלא להצטרף להחלטת הרשמת כי במקרה דנן, המערערים לא נתנו סיבה מספקת מדוע לא הוגשה על ידם הבקשה לביטול פסק הדין במועד. החלטתה של הרשמת הנכבדה מקובלת עליי ואף אני סבור כי בנסיבות דנן אין בביטול פסק הדין תועלת של ממש אשר תביא לשינוי ההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש קמא.

באשר לבקשת המערערים להארכת מועד נקבע בפסיקה כי אין נוסחה נוקשה להגדרת "טעם מיוחד" וכל מקרה נבדק לפי נסיבותיו, כאשר דרך כלל יוכר "טעם מיוחד" כאשר התרחש אירוע שאינו בשליטת בעל הדין ו/או לא ניתן להיערך אליו מראש (ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט ואח', פ"ד נה(2) 904).