שני נ' סולומון ואח' - פסקדין

פסק דין

תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 21/2/11 .

לטענת התובע במועד הנקוב, הוא נסע ברחוב שטרית ממזרח למערב, כאשר התקרב למעבר חצייה , ראה לפתע הולכת רגל חוצה ומשכך, בלם את רכבו. לטענת התובע, הנתבעת, אשר נסעה מאחוריו לא שמרה על מרחק מאחור כדין ומשכך, פגעה ברכבו מאחור עם רכבה. בנסיבות האמורות, לטענת התובע , האחריות לתאונה מוטלת לפתחה של הנתבעת 1 ומשכך עליה ועל מבטחת רכבה- הנתבעת 2, לשפותו בגין הנזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מהתאונה.

לטענת הנתבעות, במועד הנקוב נסע התובע בנתיב הימני ואילו הנתבעת 1 נסעה בנתיב משמאלו. לטענת הנתבעות, בשל הולכי רגל אשר עברו במעבר חציה בנתיב התובע, סטה התובע לפתע לכיוון נתיב נסיעת הנתבעת , התפרץ לנתיבה וגרם לפגיעה בין שני כלי הרכב. בנוסף, ולחילופין, לטענת הנתבעות נזקי התובע מופרזים. בנסיבות האמורות , לטענת הנתבעות, האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של התובע ומשכך, יש לדחות את תביעתו.

בדיון אשר התקיים בפני העידו התובע והנתבעת 1 אשר, בין היתר, אף הדגימו בפני את התאונה באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט, איש איש לגירסתו . כמו כן, הוצגו בפני בית המשפט תמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים בתאונה.

התרשמתי מן העדויות , עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח נטלי הראייה – מצאתי כי יש לדחות את התביעה ולהלן יפורטו טעמי.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"

[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]

   וכן, בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פד"י מט' (4) 221-239:

"..תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות שכפות המאזניים מעוינות.....בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים"

מן הכלל אל הפרט –

במקרה המונח בפני מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו.

בחינה כאמור מעלה כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו ומשכך, דין תביעתו להדחות.

כך, ראשית – בתמיכה לעדותו לא הציג התובע כל ראייה אשר יש בה בכדי להוות חיזוק לעדותו ומשכך, עדותו נותרה בגדר עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) , תשל"א – 1971. יתרה מכך, התובע העיד כי בעת התאונה היתה ברכבו גם אשתו ואולם, התובע לא הביא את אשתו על מנת להעיד בתמיכה לגרסתו ובמחדלו זה יש בכדי להקים חזקה ראייתית שלילית הפועלת נגד גרסתו.

זאת ועוד, התובע הודה כי הולכת הרגל התפרצה לנתיב וכי ראה אותה במרחק כ- 15-20 מטר ובלם בלימה מהירה. בגרסתו זו יש משום תמיכה לטענת הנתבעת ולפיה, כפועל יוצא מכך, שהולכת הרגל הפתיעה את התובע, נאלץ התובע לסטות מנתיבו.

יתרה מכך, חיזוק לאמור, ניתן למצוא אף במוקדי הנזק. כך , הנזק לרכבו של התובע מתמקד בחלקו האחורי בצידו השמאלי ביותר של הטמבון האחורי ואילו הנזק לרכבה של הנתבעת 1 מתמקד בחלקו הימני הקדמי של הרכב. מיקום הנזקים כאמור יש בו בכדי לחזק טענת הנתבעות ולפיה סטה התובע מנתיבו לכיוון נתיב נסיעת הנתבעת ומשכך, מוקדי הנזק הינם בצדי הרכב ולא במרכז שני כלי הרכב כפי שהיה מצופה לו אמנם היה מדובר בפגיעת חזית אחור רגילה.

לאור האמור, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו ומשכך, דין תביעתו להדחות.